החדר של הלב שלי❤️‍🩹

חלומות מנופצים (גרסת הגבר)

פתאום אני מרגיש בודד. בלי אף אחד, ריקני בלי תכלית ושאין לי למי ללכת לפרוק או לבכות עליו.
ולמה?
כי היא הייתה הכתף שלי לבכות עליה. כי היא הייתה המקום שאליו יכולתי לפרוק מבלי שישפטו אותי כשהייתי צריך. כי היא נתנה לי להרגיש שהלבד שלי נגמר והיחד שלנו מתחיל ולא יגמר לעולם.

היא הייתה האישה היחידה היציבה שהייתה לי עד כה והדבר היחידי שלא עזב אותי גם כשרציתי. והיא נלחמה עלינו גם כשטעתה. והיא לא ויתרה גם (ובעיקר) כשעצבנתי וטמטמתי לה את החיים.
אני פשוט גבר לא שפוי שלקחתי את מה שהיה לנו כמובן מאליו.

גם היא עשתה דברים שאנשים יגידו 'מה אחי איך חזרת אליה?' אבל אהבתי אותה ואני עדיין אוהב (יותר מכשהיינו יחד) שפשוט חזרתי אליה כי כל הזמן הבטחנו האחד לשנייה שהפעם זה שונה אבל כל פעם פשוט קרה משהו שלא היה לנו שליטה עליו. משהו שלא ידענו איך להסתכל לו בעיניים ולהתמודד איתו. אז במקום לראות את המכשול שמאיים להרוס אותנו, העדפנו להיכנס אחד בשנייה במקום לאחד כוחות ולנסות לגשר ולהשלים.

אני לא יודע מה איתה ובכנות?
עם כמה שהקשר הזה היה מוזר וטוב, קשר בעל משיכה מטורפת אחד לשנייה - אני עדיין יכול לזכור ולהרגיש את הרוגע שלה בתוך כל הכאוס שלי. הרי זה מה שחיבר בינינו מהרגע הראשון. הניגודיות שהייתה בינינו מאז ומתמיד.
אני לפעמים חושב לעצמי:
"תקשיב שאתה חתיכת סתום!
ממש רוח רפאים מהלכת בדמות של אדם ללא מוח.
אני פשוט לא שפוי שפספסתי אותה'.
הלוואי והייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור כדי להבין מה אלוהים שלח לנו מלמעלה.
לה הוא שלח גבר של משפחה. אחד שקצת לחוץ שלפעמים צריך כאפה כדי להתעורר. אחד שהיא יודעת שיהיה אבא מדהים שיגרום לתאומים שלנו לקרקר מצחוק בכרבולי הבוקר במיטה בחדר השינה שלנו לפני קרב הכריות. ולי, לי הוא שלח ילדה שרק רוצה שיאהבו אותה. שיכבדו אותה. ילדה שהפכה לאישה כלל שהמכשולים בחייה מערימים עליה. ילדה שתגרום לי לזכור שאם היא כאן איתי, היא איתי באש ובמים.

אז נשארתי לבד.
בלעדיה, בלי המשפחה שחלמנו להקים יחד ועם חלומות מנופצים שלעולם לא יתגשמו...