נ.מ סופי
קרסתי על הרצפה. כל דבר שעשינו עד עכשיו, היה...לחינם. הכל. כל לחימה בנסתרים. כל ניצחון! כל הצלה!
הם תמיד יהיו צעד לפיננו. תמיד ניצחו. תמיד השיגו את מה שהם רוצים. והפיצוץ היה הוכחה לכך.
לא ידעתי כבר מה לעשות. הרגשתי חסרת אונים.
הרגשתי זעם. בקמיות ענקיות! לא יכולתי עוד אם כלום! הם תמיד ניצחו! תמיד השיגו מה שהם רוצים!
רציתי לצרוח, עד שהרגשתי משב כחול בראש שלי. הסתכלתי על קיף, גם לו היו דמעות בעיניים, הסתכלתי עליו מבולבלת.
יכול להיו. שגרמתי להם? הסתכלתי על חבורת החדשים. הם נראו מודאגים אבל עדין לא בכו.
לא אכפת להם? אפילו לא קצת? איך אפשר להיות כל כך חסרי רגישות? אה?
רציתי לבוא ולצעוק עליהם, אבל כל הזעם שלי נעלם. כאילו בחיים לא הרגשתי אותו.
לא יכולתי להאשים אותם, למרות שאני כן האשמתי אותם. ישעתי שזה לא באשמתם אבל...זה היה האויב שלהם! לא שלנו. הוא החליט לעזור לנסתרים בגללם! הוא לא היה מצטרף לנסתרים אם הם לא היו פה!
ידעתי שאנבת היא אחות של קיף. ואני יודעת שלא הגיע להם שאני יאשים אותם. אבל הרגשתי כל כך חסרת אונים, הייתי צרחכה להאשים מישהו, כדי לא להתפרק.
"סופי..." התחילה אנבת. האמת שאפילו לא רציתי לשמוע.
לא רציתי לומר לה כלום. לא רציתי להתפרץ אליה. אבל...הייתי עושה את זה.
"תקשיבי סופי, את יכולה להיות מלאת רחמים עצמיים, או להקשיב למה שיש לנו לומר." הייתי מלאת שוק.
ניקו לא איבד בחיים מישהו אם הוא ככה. איך הוא יכול להיות כל כך חסר רגישות. אני יודעת שהוא אדיש, כמו...טאם.
רציתי להמשיך לבכות. לנצח, האמת.
"בסדר, אני אקשיב לכם..." אמרתי במרמור. אני יודעת שנשמעתי ילדותית. אבל בדיוק איבדתי את כל החברים שלי.
"ביקשנו מפרסי, ליאו, ופייפר ללכת לפוקספייר." התחילה אנבת.
לא רציתי לדעת מה הם איבדו, הרשתי מספיק רע.
"הם היו אמורים להציל את התלמידים..." המשיכה אנבת.
הסתכלתי עליה מיד. "ברצינות? את חושבת שהם הצליחו?" שאלתי אותה.
רק שקול אחר אמר. "כן, אני בהחלט חושב שהצלחנו." זה היה הקול של פרסי.
אנבת מיד רצה אליו. הם התנשקו, והפעם פיץ לא היה פה, כלומר שלא הפריעו להם. "איפה כל השאר?" שאל ג'ייסון.
"אני וליאו, אם מלא תלמדים, לין, וטאם, באיזה מקום. חיפשתי את פייפר, וכל השאר." הסביר. ג'ייסון נראה מאוד מודאג, ועוד יותר מודאג שפרסי אמר : "לא כולם שרדו, יש תלמדים...ש...מתו." הוא אמר את זה בנימה עצובה, כאילו באמת אכפת לו.
"צריך לחפש אותם! עכשיו!" אמרתי. אם יש סיכוי שרוב החברים שלי שרדו, אפילו סיכוי קטן...צריך למצוא אותם.
הייתי אסירת תודה לאנבת, ולחוכמה שלה. אם לא היא...לא הייתי יודעת מה לעשות.
התחלנו לחפש. התחלנו מהאזור הקרוב לפוקספייר. מידי פעם היה שם דם. של התלמידים, רציתי לבכות, אבל הייתי חייבת להישאד חזקה!
לאחר מכן התחלנו להיתקרב ליער. נשמעו צעדים, קיוותי שזה הם, אבל זה היה פרי דמיוני בלבד.
"היי לך, מישהו שאני בכלל לא מכיר." אמר קיף בציניות. לא הבנתי איך הוא יכול להיות ציני במצב כזה. הסתכלתי לאן שהוא הסתכל. זה היה פיץ! מלא באבק, אבל בחיים!
(ה.כ- איזה באסה)
"פיץ!" אמרתי בקול, וחיבקתי אותו. הבנתי מה עשיתי והתנקתי מהחיבוק כמעט מיד. "אתה יודע איפה כל השאר? כאילו...ביאנה וכולם..." התחלתי. הייתי מבולבלת לחלוטין.
"כן, בואו אחרי." אמר, והתחיל ללכת.
שהגענו למקום שהוא הוביל אותנו אליו. היו מלא תלמדים. מורים הסתכלו והיו ברשימות. "את כל זה עשיתם לבד?" שאלתי.
פייפר שבדיוק התקרבה אלינו, אמרה : "הייתה לנו עזרה, לא כולם שרדו. ניסיתי לדבר אם אנשים שאיבדו אחים ואחיות...זה...אף פעם לא נהיה קל יותר." אמרה פייפר.
ג'ייסון חיבק אותה. תהיתי על מה היא דיברה, ומתי הייתה צריכה להודיע על מצבים טרגיים.
מאסטר ליטו גם התקרב. "מר...מאסטר ליטו..." מזל, כמעט אמרתי מר פורקל.
מאסטר ליטו נשף. "מחר תהיה לווייה סופי, לכל האנשים שלא שרדו..." פרסי נראה מעט מעוצבן ממה שמר פורקל אמר. תהיתי ממה.
"אני מציע שתחזרו הביתה, כמו שרוב התלמידים עשו. מחר אחרי הלוויה, נדבר על מה נעשה בהמשך." אמר לנו.
רציתי למחות, לומר שאנחנו יכולים לתרום, אבל לא הייתי בטוחה אם באמת יכולנו במצבנו.
הרוב היו מלאים בבוץ ואבק, פרסי צלע, וליאו ופייפר היו מלוכלכים בדם קרוש.
הנהנתי. לא היה טעם להתווכח. "בסדר, נחזור הביתה, מחר נלך ללוויה, ואז ניפגש בהייבנפילד נעדכן ונראה מה נעשה. אמרתי.
לקחתי גביש זינוק, ואני, וחבורת החדשים חזרנו הביתה.
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
פרק, סוף כל סוף!!!
אז השאלה : מי מכם קרא משחקי הירושה?
אוהבת💜
YOU ARE READING
פרסי ג'קסון והשמורת
Fantasyנוו...אתם מכירים את הפאנפיקים על השומרת ופרסי ג'קסון? אז אני מתה על כאלה. אז אני החלטתי גם להכין אחד. אני מקווה שתאהבו אותו. אני לא מחשיבה את גורלו של אפולו. הכתיבה משתפרת מפרק 6 יש ספר מודעות לספר- הוא בעמוד למרות שיש אנשים שרושמים מתי הם מקום...
