נ.מ אנבת'
התעוררתי על ספה רכה. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה נצנצים. היה לי כאב ראש. התעלמתי ממנו. הייתי צריכה למצוא את פרסי. הוא היה יכול למות עם הם ישראו אותו שם. מעולף. דאגה הציפה אותי. כל שנייה בערך מפלצת יכולה לבוא ולהרוג אותו. טוב, הייתי צריכה שנייה לסדר דברים בראש שלי. התישבתי על הספה. אז היום או אתמול? אין לי שמץ כמה זמן הייתי מעולפת. הכל מקרה אז הלכנו לים, ובערב היה משהו מוזר, אף אחד לא היה שם. (שחזרנו מהסיבוב בסירה). אני הצעתי לפרסי שנעשה סיבוב ונוודא שהכל תקין. פתאום הגיע עלינו יצור או מפלצת, לא הייתי בטוחה שזאת מפלצת ולא רציתי סתם להרוג אותה. אחרי כמה זמן באו קבוצת נערים ונערות. והנערה הבלונדינית עם העיינים החומות עשתה משהו. כי אז הרגשתי כאב רציני. אחרי כמה שניות התעלפתי. ואז היום התעוררתי...פתאום הדלת נפתחה. בדלת עמדו נערה ונער. לשינהם שיער חום ועיינים בצבע טורקיז. הילדה נראתה נחמדה...הילד פחות. הילד ראה שאני ערה והוא קרא: "אבא היא ערה". בריצה הגיע מישהו שהיה נירא בן עשרים אבל הייתה לי הרגשה שהוא יותר גדול מזה. ותחושות של חצווים אף פעם לא טועות. האיש שהיה כנראה אבא של הילדים אמר: "אני אתקשר לאלווין". הוא הביא מראה?!?!? ואמר אלווין. נירא שהמראה הזאת עובדת קצת כמו אירס-נט. כי ישר אחר על המראה הופיע פרצוף של מישהו. שכנראה היה אלווין. "אלווין היא ערה". "אני מיד מגיע אולדן." האבא של שני הנערים שעכשיו מסתבר ששמו אולדן אמר:"תודה קבה אלווין". הפיגיון שלי עדין היה עליי. וככה גם לחרב של דמסן. יכולתי לתקוף, אבל עדיף קודם ללמוד על האויב. וככה גם אדע איפה פרסי. "מי אתם? ומה אתם רוצים ממני?" שאלתי אותם. אני אולדן, ואלה בני פיץ, וביאנה. "שלום" אמרה ביאנה. לא החזרתי לה שלום. כי, נו לרוב לא מתקשרים אם החוטפים שלך. גם אם הם חוטפים גרועים. שלא שמים לב שיש לב לנשק. בסדר אנבת. אצטרך שתישבי כי אני עומד לספר לך משהו מאוד חשוב. בסדר? אמרתי לעט. אבל יש לי תנאי. תגידו לי איפה פרסי. פרסי? הילד שהיה איתך בים? "כן". בבקשה שהם לא נטשו אותו. בבקשה שהם לא נטשו אותו. קוויתי בכל ליבי. "הענה לך על השאלה הזאת אחר כך. הרי לא ידעת. אז זה בסדר לצאת עם מישהו נחות מימך." אמר אולדן. פיץ גיחך למע המילים נחות מימך. לא הבנתי איך הוא מעז לדבר ככה על פרסי שלי. עם אצטרך להרוג. אני יהרוג אותו ראשון. אבל שמרתי על איפוק. כי כמו שחשבתי קודם צריך לאסוף מידע ואז לתקוף. "את אלפית, אנבת." טוב, אם יש אלים זה הגיוני שיש גם עוד דברים קסומים. (ה.כ- אני יכסוך מכם את ההסבר הארוך והמשעממם שאולדן עושה.) "בסדר" אמרתי לעט. "את מאמינה לנו?" "שמעתי דברים יותר מוזרים בחיי". לא ראיתי שום סיבה לא להאמין להם. "אבל רק ליתר ביטחון, אפשר הוכחה". "כמובן" אמר אולדן. "ביאנה לא אכפת לך נכון?" שאל אולדן את ביאנה. "כמובן שלא" היא ענתה לו. ואז פשוט נעלמה. כאילו...זה קסם של בני הקטה. זה היה מדהים. אולדן ופיץ חייכו. תוך כמה שניות ביאנה חזרה. "וואו". אמרתי. "לא נלחצת". ביאנה אמרה את העובדה הזאת, כאילו באמת ראיתי את קרונוס את גאיה ואפילו את טרטרוס. אני בטוחה שלעלם זה לא כל כך גרוע. ואז שאלתי את השאלה האולטמטיבית "ומה הקשר שלי אל העולם שלכם?" שאלתי אותם. "הקשר שלך הוא אבא ואמא שלך, משפחת סנסן". "מסתבר שאת אחות של חבר שלנו." אמרה ביאנה. לא היו כמעט בעיות בטענה הזאת כבר ידעתי מאבא שלי שאני מאומצת. זה לא היה חדש. הבעיה היחידה הייתה אמא שלי. אני ידעתי שאמא שלי היא אתנה. לא היה ספק לזה. אתנה היא אמא שלי. "יכול להיות שאתם מתבלבלים?". פיץ הוא זה שענה לי:"אין מצב, אנחנו עם סופר נבון, בחיים לא נטעה". ברגע שהוא אמר את זה הבנתי כמה שהוא שחצן. הוא חושב שהם הכי טובים בעולם. אוף, הוא הזכיר לי את אפולו לפני לסטר. איזה שוויצר הוא היה לפני מג, טוב...ולסטר. "פיץ צודק". אמר אולדן. פיץ חייך חיוך שחצני. הוא קטע אותי באמצע מחשבות. רטנתי לעצמי בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע אפילו אנשים אם השמיעת על של אפולו. כלומר הילדים של אפולו. "אבל אני בטוחה במאה אחוז שאמא שלי מהערים האסורות היא אמא שלי". "יכול להיות שרק האבא הוא האבא שלך. ולא האמא שלך". זה היה כבר הרבה יותר הגיוני. "טוב...אחרי שהקשבתי. איפה פרסי?"
○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○●○
שלום שוב...אלפים
אז...רציתי לדעת...מה אתם חושבים על הסיפור עד עכשיו?
אם יש לכם רעיונות אני אקבל בשמחה
ושאלה חשובה שאתם תיקבעו להמשך הסיפור...
אתם רוצים שפרסי יהיה שם. או שהם ינטשו אותו שם?
וגם אתם רוצים שגם כל השבעה יגיעו?
YOU ARE READING
פרסי ג'קסון והשמורת
Fantasíaנוו...אתם מכירים את הפאנפיקים על השומרת ופרסי ג'קסון? אז אני מתה על כאלה. אז אני החלטתי גם להכין אחד. אני מקווה שתאהבו אותו. אני לא מחשיבה את גורלו של אפולו. הכתיבה משתפרת מפרק 6 יש ספר מודעות לספר- הוא בעמוד למרות שיש אנשים שרושמים מתי הם מקום...
