Unplanned love {1}

פרק 10- דמעות

פניו היפות של לוקאס בהו בי, הוא נראה כמו אל, אני לא יודעת מה אעשה כשאתעורר לידו כל בוקר.
הבעות פניו נהיו קשוחות לאחר שסיפרתי לו מה עברתי בבית הספר, אני לא יודעת למה, אבל לא סיפרתי לו הכל, לא סיפרתי לו את כל האמת, על אדוארד, ועל הצלקות, שאני עשיתי לעצמי.
אני מעדיפה להשאיר את זה כך, אני לא יודעת מה הוא מסוגל לעשות כשאספר לו את כל הסיפור במלואו.
"אני כל כך מצטער, אמילי" לוקאס נגע בשיערי והתרחקתי במהירות ממגעו "אני-"
"זה בסדר לוקאס, אני פשוט לא רגילה" השפלתי מבטי "את רוצה לנוח?" שאל והבטתי בעיניו שעדיין זוהרות למרות שחשוך, הנהנתי והוא הרים את השמיכה "לילה טוב יהלום, מבטיח להשכיח ממך את הרע שנגרם לך."

***

האם אני מרגישה הקלה שסיפרתי ללוקאס חלק מהסוד הכי גדול בחיי. לא.
אני רוצה לספר לו הכל ואני מרגישה מעורערת, אני מרגישה נורא, אני לא רוצה לעשות את זה לעצמי.
אבל אולי קיארה תוכל להנצל, רק ‏אם אגיד ללוקאס את הכל, אולי הוא יצליח להציל את קיארה ‏מהתהום שהיא נמצאת בו, מהתהום שאני הייתי נמצאת בו עד שהתחתנתי איתו.
אני מביטה בגופו השרירי של לוקאס עומד ליד ארון הבגדים, הוא ללא חולצה או מכנס, רק בתחתונים שהוא נראה בהם מדהים, וגבו השרירי שהייתי כל כך רוצה לגעת בו. התעוררתי ליד אליל, הבחור הכי נאה שהכרתי מימיי, הבטתי גופו מכף רגל ועד ראש ועצרתי על הישבן החטוב שלו, נשכתי את שפתיי במרץ "את נהנת מהנוף, אמילי?" שאל והסתובב להביט בי, איך הוא שם לב שאני מסתכלת בכלל? לוקאס קלט אותי בחיוך "אני שם לב להכל" הוא קרא את מחשבותיי רק מלהסתכל עליי, חייכתי לעברו והבטתי שוב בעיניו הירוקות והזוהרות, שהן ההתמכרות החדשה והטובה שלי.
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך שלא ידעתי לשלוט בו, זה בהחלט בוקר טוב, בוקר שבו אני בוחנת את גופו השרירי של לוקאס דה מורו.
"בוקר מעולה" חייך לעברי והרגשתי את פניי מתמלאות סומק.
"אז לוקאס דה מורו, יכול להיות גם נחמד?" חייכתי לעברו "אני לא רשע כמו התדמית שיצרתי לעצמי, 'הרוצח הבלתי מעורער' בולשיט" הוא גורם לי לחייך "אתה בן אדם מדהים" חייכתי "בן אדם שהוא בעלך" אמר והתיישב לידי "ואני מאוד אשמח להכיר את האופי המדהים שלך" הבטתי בו בחיוך, לא האמנתי שלוקאס דה מורו יגיד דבר כזה, הקאפו החזק והקר, שכל השמעות בעיר היו שהוא רוצח כל מי שבדרכו וכל מי שפגע במשפחתו, הבן אדם שכולם רעדו רק ששמעו את שמו.
"גם אני אשמח מאוד."
"אמילי" הביט בי "אני מזמין אותך לדייט איתי" לחיי הסמיקו כאודם "לאן תרצי ללכת, רק תגידי ואני לוקח אותך" אמר ונגע בירך שלי, צמרמורת עברה בגופי "ומה ‏עם המאפיה?" שאלתי "אין לך מה לדאוג לגבי זה, כרגע זה הזמן שלי איתך, עכשיו דברי לאן תרצי ללכת?" שאל, הסתכלתי בעיניו וחיפשתי את התשובה שאני מביטה בו וצוללת לעיניו הזוהרות טובעת בהן והולכת לאיבוד "אני.. אני אשמח ללכת לים" אמרתי בחיוך "לים?" שאל והנהנתי "בחיים לא הייתי בים, זה החלום שלי מאז שאני ילדה" מבטו נהיה ישיר "‏אם כך אז נלך לים" קפצתי עליו בחיוך גדול "תודה, לוקאס."
אני לא מאמינה שאני הולכת למקום הכי יפה שיש ‏עם הבחור הכי יפה שיש.

***

הסתכלתי על עצמי במראת השירותים לבושה בבגד ים, לא יכולתי להסתכל מרוב שכל גופי מכוסה בצלקות, לא רק מאדוארד, אלא גם מעצמי, הצלקות האלה חקוקות ‏בליבי, לנצח.
דמעות החלו לרדת מעיני, הרגשתי רע, לא רציתי להסתכל על עצמי לעולם, רציתי להסתכל על אמילי בת השתיים עשרה בעינים ולהגיד לה שהכל בסדר, ושהכל אולי יכול להסתדר.
אבל בליבי אני יודעת שלעולם לא אוכל לסדר את החיים שלי, לעולם לא אוכל לשנות את אמילי שהייתה, ותמיד תישאר.
דלת השרותים נפתחה ולוקאס עמד מחוץ לדלת המום, כשהוא מביט בגופי המצולק וההרוס, לא רציתי שיראה את גופי המצולק, לא רציתי שיראה אותי ככה, הבחור שנראה כמו אליל, שעיניו נראות תמימות, אך לא, לוקאס דה מורו אינו תמים, רוצח, בעל דם קר, אבל עכשיו עיניו סורקות את גופי הפגום ומביטות בעיניי בנוקשות.
"אמילי" הוא אומר ואני מתרסקת על הרצפה "לוקאס בבקשה, תציל אותי מעצמי" התחננתי והוא ירד על ברכיו תופס בי ומחבק אותי, את החיבוק שהייתי צריכה, חיבוק של תמיכה שלעולם לא הייתה לי, הרגשתי אותו ונתתי לו לחבק אותי למרות הכל.
"אני רוצה לספר לך הכל" אמרתי "אמילי את לא חייבת, את יכולה לעשות מה שאת רוצה, תגידי לי ואני משחרר אותך, רק תגידי" הסתכלתי על עיניו הזוהרות והירוקות "אני לא רוצה שתשחרר לוקאס" נגעתי בידו "אני רוצה אותך לצידי" הוא הסתכל עליי אך אני השפלתי מבטי "אמילי, אני צריך שתסתכלי עליי, אני צריך שתראי לי את עיניך, אמילי" הסתכלתי עליו שעיני דומעות "לוקאס" הוא נישק לראשי, בחיים לא הרגשתי ככה, אני לא יודעת עם לוקאס דה מורו נחמד או שהוא באמת דואג לי.
"תדברי איתי" הוא שחרר את החיבוק ונתן לי לפרוק "הייתי פוגעת בעצמי, הייתי חוזרת מבית הספר ופוגעת בעצמי, יושבת ובוכה, חשבתי שהפסקתי אבל לא, לפני החתונה, שוב פגעתי בעצמי, שוב ישבתי ובכיתי, ושוב הסתכלתי על גופי ההרוס, והרסתי אותו עוד יותר" לוקאס הרים את ראשי "אמילי את לא הרוסה, את מושלמת, לא משנה כמה צלקות יהיו בגופך" אמר וליטף לראשי.
"זה לא הסוף" אמרתי בדמעות "אדוארד, הוא לא אבא שלי, הוא האבא המאמץ שלי, מגיל שתיים עשרה אדוארד דאג להכות אותי, אדוארד דאג להשפיל אותי, ולמרר את חיי, בשבועות האחרונים בבית, אדוארד הכה אותי יותר מתמיד ודאג שרצפת חדרי תתמלא בדם, שאסבול יותר מכל תשע עשרה השנים שכבר סבלתי, הוא דאג להזכיר לי שבחיים לא יהיה טובה, בכלום, אני תמיד יהיה כלום בשבילו" לוקאס פער את עיניו וקם במהירות מהרצפת השרותים הוא התהלך בחדר הלוך ושוב "לוקאס-"
"אני אדאג למרר לו את החיים בדיוק כמו שהוא מירר לך" אמר בכעס וחבט בארון הגדול "אני אדאג, שכל טיפת דם שיצאה ממך, תצאה גם ממנו" הרים את קולו "לוקאס בבקשה-"
"לא אמילי, תתני לי, זה חשוב לי" אמר בכעס "אבל-"
"אני אהרוג אחד אחד ממי שפגע בך אמילי אני אדאג שכל אחד מהם ימות בידיים שלי ‏ואם לא בשלי, אז בשלך" אמר והתקרב אליי "תזכרי את ההבטחה הזאת אמילי, בבקשה" הוא עטף אותי בחיבוק גדול, בחיים לא הרגשתי שדואגים כמו שלוקאס דואג לי עכשיו, אולי קיארה דאגה לי, אבל לוקאס משנה את חיי, הוא נתן לי להרגיש בטוחה וֹשלמה, ואני מעריכה אותו.
רעש צלצול נשמע מבעד לטלפון של לוקאס, הוא מביט בטלפון "שיט" הוא אמר ופניו נהיו קשוחות "אמילי תארזי את חפצייך, חוזרים לאחוזה."

***

דלת האחוזה נפתחה ולוקאס נכנס בכעס "תארגנו לי חמישה שומרי ראש אפילו יותר, אני צריך הרבה שמירה" אמר לוקאס ואני מאחוריו "מה קרה?" שאלתי "זה לא משנה אמילי, לכי לשאנל בנתיים היא תארך לך חברה" הבטתי בעיניו, הוא לא רצה שאלך, הנהנתי לעברו, אני מרגישה שמשהו רע, הולך לקרות.
רצתי לעבר המדרגות ונכנסתי במהירות לחדרה של שאנל.
שנאל ישבה במיטתה וקראה ספר.
"אמילי" היא זרקה את הספר וקפצה עליי בחיבוק "כל כך דאגתי לך" אמרה ולא שחררה את החיבוק אפילו לרגע בחיבוק "מה קורה כאן? למה כל כך דאגת?" שאלתי ופניה נהיו אדומות "אני חייבת לספר לך."