Unplanned love {1}

פרק 8- חיוך

יום אחד, בעוד יום אחד אני מתחתנת, אני מרגישה המון לחץ, אני מפחדת, איך אוכל להסתכל אל תוך עיניו של לוקאס ולהגיד שהכל בסדר.
אני מנסה להבין מה קורה בכל יום שעובר.
עד היום לא ראיתי אותו, לא התקרבתי אל האחוזה בשבועיים שעברו, הסתגרתי בחדרי, הסתכלתי על התקרה וקיוויתי שזה חלום, שעוד רגע אתעורר ואשאר אמילי בלנק.
לא אצטרך להיות אמילי דה מורו.
הוא קר ואדיש, איך אוכל להסתדר איתו, איך אוכל להבין אותו ולהקשיב לו, איך אוכל להיות אישתו.
אני מרגישה צעדים קטנים ומהירים עולים במדרגות לכיוון חדרי.
שלוש דפיקות קטנות וּחלשות שכמעט ולא היה אפשר לשמוע, נשמעו על דלתי "תכנסי" אמרתי, ידעתי שזו קיארה, היא לא תפתח את הדלת בחוזקה כמו שאדוארד עושה.
"אני מצטערת" אמרה וחיבקה אותי "אין על מה להצטער" חיבקתי חזרה, השבוע הזה אדוארד הכה אותי יותר מתמיד, דאג שכל יום שעובר אסבול, דאג שרצפת חדרי תהיה מלאת דם, ויותר מהכל הוא דאג להזכיר לי כל יום מחדש, שבזכותו אני חיה, שבלעדיו לא הייתי מתחתנת, וכל יום שעובר נזכרתי שאלו הם החיים, והכל יכול להשתנות, לטובה ולרעה.
אני לא רוצה שהשתנה, אני רוצה להישאר אני.
בראשי קופצות המון מחשובות, המחשבה שאולי יהיה לי הרבה יותר טוב עם לוקאס, אולי הוא ידאג לי, הוא לא יהיה חייב לאהוב אותי בשביל לדאוג לי.
לוקאס יפה תואר, נראה כמו אל, כשאני מסתכלת בעיניו אני חושבת איך נוצר דבר כל כך יפה כמוהו, אך לוקאס מפחיד, כשמסתכלים בעיניו הירוקות והזוהרות אפשר לראות את שובל האפלוליות שהוא משדר, לפעמים כשאני מסתכלת בעיניו אני מנסה למצוא טיפת רגש, אבל אני לא בטוחה שיש לו אחד כזה, אולי אנסה להכיר אותו, ואגלה שמסתתר בתוכו אדם שמלא רגשות, אולי אצליח להוציא ממנו חיוך קטן אחד, חיוך של אדם מאושר מתמיד.

לחייך זאת תכונה מיותרת, אני לא צריך לחייך מכדי להיות מאושר, אני משדר אך ורק קור רוח, אני קאפו אני לא יכול להיות מלא ברגש, אף אחד לא יכול לראות את מי שאני באמת.
אני לובש עליי את תחפושות האדישות, לא נותן לאף אחד להסתכל לתוכי, אבי לימד אותי ואת אחיי להיות אחד כזה, שיודע לשדר אדישות וקור רוח, לימד אותנו להשתמש בכוח הזה, גם בימים שהיינו באחוזה האיטלקית, הוא היה מלמד גם את כריסטיאן, דואג שכולנו נהיה קשים וחדי מטרה, למרות שעל כריסטיאן זה לא כל כך עבד, תמיד הכרתי את כריסטיאן בתור הבחור הציני, כשהיינו מתארחים אחד אצל השני תמיד היינו רבים או צוחקים, היינו חברים טובים, אבל הכל התהפך כשהוריי נהרגו, אמי נחטפה ואבי נרצח, לאחר הרבה זמן שאנחנו ניסינו לשחרר את אמי בעודי רק בן עשרים ואחת, הפכתי לקאפו, כשאני יודע שאמי נפטרה ואבי נרצח.
כל האחריות נפלה עליי, ליאם היה רק בין תשע עשרה, בראד היה בן שבע עשרה ושאנל ארבע עשרה, כולנו היינו צעירים כל כך.
אני זוכר איך דאגתי לשאנל, דאגתי שיהיה לה הכל, שהיא תאכל תשתה, אני, ליאם וּבראד דאגנו לה יותר מהכל, היינו הכי מגובשים, ניסינו לתת לה את ההרגשה שהכל בסדר ויש לה אותנו, לא רצינו שיהיה לה חסר, למרות שבסופו של דבר הבנו, שזה לא באמת משנה, היא תמיד תזכור את הורינו ותמיד תבכה כשתזכר באמא שלנו שהייתה האוזן הקשבת של כולנו ובאבינו שלמרות שהיה קאפו חזק במיוחד, הוא דאג להצחיק אותנו ולהכין לנו עוגיות טעימות.
היינו משפחה אוהבת. ובקרוב אני אצטרך לבנוֹת אחת כזאת, ביחד עם אמילי, אני הבטחתי שאדאג לבן שלי, לא יּחסר לו כלום, אבל הוא גם יצטרך ללמוד בדרכים הקשות.
אני יודע שאמילי תהיה אמא מדהימה, היא עדינה וטובת לב, היא תדאג לבן שלה יותר מכל דבר אחר, אני יודע את זה.
ממש עוד יום אחד אנחנו נערוך את החתונה שלנו, חתונה מפוארת בדיוק כמו שהיה נהוג במשפחה שלנו, מסורת שעוברת אצלנו, אנחנו מזמינים את המאפיות החזקות ביותר הטובות ביותר, יהיו עוד הרבה אנשים, אומנם זאת הולכת להיות חתונה מפוארת אבל אינני רוצה אחת כזו, אני הייתי מעדיף חתונה שקטה בלי כל המהומה והרעש, במיוחד כל האנשים שישגעו את השכל על "היורש" שיהיה לנו.
ובסוף החתונה אמילי תצטרך לאבד את בתוליה, כשדמה נמצא על סדין לבן בליל הכלולות שלנו, אני יודע שזה יהיה רגע מפחיד עבורה, אבל זו מחובתי, אני רק רוצה לקוות שהיא תהיה בסדר לאחר מכן.