בחיים לא חשבתי שאתקרב לגברי מאפיה, הם קרים ואכזריים
תמיד פחדתי מהם, האבא החורג שלי הוא חייל במאפיה הצרפתית הוא תמיד אומר שאני אתחתן עם אחד כזה שנמצא במאפיה ואני ממש לא רוצה. אני מפחדת מהם אבל כשאבא רוצה אז הוא מקבל ועם הוא רוצה שאתחתן עם גבר מאפיה...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
עיני נפקחו במהירות, אני לא אצל המאפיה הרוסית, אני נמצאת כרגע באחוזה של לוקאס, חזרתי הביתה. "בוקר טוב יהלום" קולו של לוקאס נשמע אל מולי וחיוכי עלה מיד לפרצופי "איך את מרגישה?" אני מרגישה שגופי משותק, אני חייבת מים "אמילי" קפצתי בבהלה כשקרא בשמי, מה שגרם לכאב חד וּפתאומי להופיע "איי" צעקתי בכאב ולוקאס מיד קפץ על המיטה וליטף את ביטני "אני מצטער של שמרתי עלייך" אמר "זה לו באשמתך-" "אל תאשימי את עצמך כי פחדת, אמילי" חייכתי לעברו "כואב לך?" שאל שוב "אין שום דבר שירפא את הכאב שאני מרגישה עכשיו" השפלתי מבטי "אני אגרום לו להתרפא" הרים את חולצתי והחל לנשק כל חתך בבטני "לא אתן לאף אחד לקחת אותך ממני" המשיך לנשק כשפניי לוהטות, תנשק אותי כבר לוקאס, השפתיים שלו כל כך מושלמת, הן נראות כל כך טעימות, הוא הרים את מבטו אליי "את יפיפיה כשאת אדומה" חיוכו התפשט, הוא כל כך סקסי "נוזל לך ריר" פערתי את עיני וזרקתי כרית לעברו, לא הפסקתי לצחוק "הצחוק שלך ממכר." הלוואי והיית צוחק ככה יותר.
***
דפקתי בדלתה של שאנל רק חיכיתי לראות אותה, סוף סוף הכרתי חברת אמת, בבית הספר הבנות לא היו מדברות עליי רק מקללות וּמשפילות אותי ושאנל כל כך שונה, היא לא צחקה עליי או קיללה אותי לרגע, היא נתנה לי להרגיש בטוחה לידה, היא גרמה לי להרגיש נאהבת, הייתי הילדה שכולם התרחקו ממנה ופתאום אני רואה מישהי שכן רוצה להיות בחברתי וכן מדברת איתי, ואני מודה על זה כל כך. דלת חדרה נפתחה ושאנל עמדה בכניסה כשפיה פעור "אמילי" קפצה עליי בחיוך גדול "אני לא מאמינה שאת כאן" אמרה והתנתקה מן החיבוק "הוא קיים את ההבטחה" חייכה "מי קיים?" שאלתי "לא משנה, בואי כנסי אנחנו חייבות לדבר קצת." לקחה את ידי והכניסה אותי לחדרה. התיישבתי על מיטתה והיא התיישבה על ידי. "אפשר להבין למה ברחת?" שאלה "כשסיפרת לי, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי שלא יהיה החולשה יותר, שלא אפגע בעצמי, מאז כשהגעתי לכאן הרגשתי שייכת, סוף סוף הרגשתי נאהבת על ידי מישהו, אבל כשהבנתי שאני לא בטוחה יותר, אז החלטתי לברוח" השפלתי מבטי "מה קרה שגרם לך להרגיש כאן כל כך בנוח?" שאלה "בחיים לא הייתה לי משפחה אמיתית" שיחקתי בשיערי ורגלי רעדו "אני מאומצת, כי נטשו אותי, לא רצו אותי, מי ירצה אותי? אני מיותרת" דמעה חמקה וניגבתי אותה במהירות "אבל אדוארד אימץ אותך, זה אומר שהוא בחר בך" אמרה בחיוך וניסתה לנחם "לא בדיוק" שוב השפלתי את מבטי "אדוארד מאז וּמעולם לא רצה אותי כבת, הוא אימץ אותי בגלל קיארה שלא יכולה הביא ילדים, אני כלום בשבילו, אניסתםשקאיגרוףשאפשרלהכותכשצריך" אמרתי דמעות זלגו שוב מעיני ופיה של שאנל נשאר פעור "אני לא מאמינה!" אמרה "סיפרת ללוקאס?" שאלה והנהנתי "הוא בטוח יהרוג אותו הוא מסוגל, הוא יהרוג אותו בעינויים קשים" תפסה בי וחיבקה בחוזקה "את רוצה להמשיך?" שאלה ואני הנהנתי "אותו הדבר קרה לי גם בבית הספר, התעללו בי חנקו אותי צחקו, השפילו, וחירבו את עולמי, מה שגרם לי לפגוע בעצמי ולחתוך את ידי וּרגלי" דמעות החלו לרדת במורד לחייה "וחשבתי שהחיים שלי קשים, אבל החיים שלך היו נוראים" היא חיבקה אותי חזק ונתנה לי לפרוק על גבה "אני מבטיחה שבחיים לא אתן לך להרגיש לבד, לעולם." "אמילי" אדריאנה ואנריקה נכנסו לחדר בחיוך "הכל בסדר, באנו לראות אותך" התקרבו, אולי זאת הזדמנות טובה להכיר אותן טוב יותר, אולי הן גם יקבלו ויאהבו אותי כמו ששאנל אוהבת. "כן, אני סתם דומעת בגלל-" "הרוסים האלה ישלמו" אמרה אדריאנה ורצה לחבק אותי "אנחנו שמחות שחזרת" הצטרפה אנריקה "אולי אתן רוצות שנצא לקניון לעשות סיבוב ארבעתינו, כשיהיה זמן פנוי כמובן" אמרה שאנל והן התנתקו מהחיבוק והסתכלו אחת על השניה "כן" "בטח" אמרו בחיוך "אולי ככה תהיה לנו הזדמנות להכיר אחת את השניה יותר טוב" אמרה אנריקה והתיישבה על ידי. שלושה דפיקות נשמעו ודלת החדר נפתחה "שלום לכן בנות, ארוחת הבוקר מוכנה" אמרה אישה נחמדה "תודה אליזבת, נבוא" ענתה שאנל ואליזבת יצאה מהחדר "את חושבת שאת מוכנה לצאת?" שאנל הביטה בי ואני הנהנתי "אני מוכנה להכל."
***
התיישבתי בשולחן האוכל ליד לוקאס וחייכתי לעברו "שלום כריסטיאן קוסלו" שאנל התיישבה אל מול כריסטיאן וחייכה לעברו "שלום שאנל דה מורו" חייך בחזרה חיוך מתגרה "אני מרגיש פה אווירת מתח" מייקל לוחש, בזמן שאל מול עינינו מתרחש קרב מבטים מסעיר "כריסטיאן אתה מעצבן אותי" אמרה בכעס ומזגה את הסלט לצלחת וכשהסתכלה על הפסטה היא התכוונה לקחת אותה אך כריסטיאן תפס את הקערה לפניה "אבל יש לך מהפסטה בצלחת" אמרה בכעס "אבל עכשיו אני רוצה עוד" אמר בהתגרות והיא הניחה את ידה על השולחן "תן לי את זה" תפסה בקערת הפסטה ולקחה אליה "זה הבית שלי וזה האוכל שלי" אמרה בחיוך ניצחון. "אז כריסטיאן ושאנל אתם יוצאים?" שאלתי "את באמת שאלת את זה?" שאנל הסתכלה עליי בעינים פעורות "אני חושבת שאתם מתאימים" חייכתי "אנחנו?" כריסטיאן הביט בשאנל "הייתה מתה" אמר "לא אתה היית מת!" "אני רעב!" בראד צעק בכעס "אני רעב ואני רוצה לאכול מהפסטה ובמקום זה היא אצלך שאנל, תביא לי את זה ושניכם תהיו בשקט." בראד נהיה עצבני מה שגרם לאדריאנה להחניק צחוק קטן. הארוחות כאן הכי מצחיקות, אני מרגישה ממש חלק כשאני נמצאת כאן, אני מאוד אוהבת את האווירה והצחוקעם כאן, זה מרגש, מרגיש כמו משפחה אחת גדולה, למרות שכל המאפיות האלה ללא שום קשר משפחתי, אבל לגמרי משפחה בלב.
