בחיים לא חשבתי שאתקרב לגברי מאפיה, הם קרים ואכזריים
תמיד פחדתי מהם, האבא החורג שלי הוא חייל במאפיה הצרפתית הוא תמיד אומר שאני אתחתן עם אחד כזה שנמצא במאפיה ואני ממש לא רוצה. אני מפחדת מהם אבל כשאבא רוצה אז הוא מקבל ועם הוא רוצה שאתחתן עם גבר מאפיה...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
התעוררתי בבוקר לתחושה נוראית, תחושת ההבנה, ההבנה שאני כבר לא נערה שמחפשת את עצמה, אלה אני נשואה. העובדה הזאת מערערת אותי, ועוד יותר בגלל שהיום הוא יום הולדתי, היום אני בת עשרים ואני לא יודעת אם אני שמחה או מאוכזבת, אני לא יודעת כבר מה קורה, הכל כל כך מסובך לי. אני לא מצליחה להבין. עכשיו אני צריכה לקום ולהתארגן ליום הולדת שלי, באחוזת דה מורו המפורסמת. אני לא רגילה לעבודה הזאת שחוגגים לי יום הולדת, אני לא יודעת איך זה מרגיש, השמחה והאושר, המתנות והעוגה הטעימה, כמו שכולם מקבלים, מאז שאני קטנה רציתי לחגוג כמו כולם בבית הספר, אבל כבר הייתי רגילה לשבת בבית ביום ההולדת שלי כבר מגיל חמש. וּמאז לא חגגתי ולא אהבתי ימי הולדת. "אמילי" הדלת נפתחה על ידי אדוארד בחיוך זחוח "את מוכנה?" שאל ופרצופו התקשח "כ..כן" רעדתי, אם לא הייתי מוכנה עכשיו כנראה שהייתי מקבלת פנס ליום הולדת. קמתי ממקומי כשאני לבושה בשמלה ארוכה מאוד כדי שלא יראו את רגליי המלאות בסימנים, שמתי גם ג'קט מעל כדי שלא יראו את ידיי, לוקאס כמעט תפס אותי.
***
נכנסתי אל האחוזה, בפעם השלישית בחיי, ואני כבר רוצה לחזור הביתה, כמה שיותר מהר. שאנל רצה אליי בחיוך "מזל טוב!" קראה בשמחה ואני חייכתי לעברה חיוך קטן "את בת עשרים היום, למה את לא מתרגשת?" שאלה והחזיקה בידיי "אני מתרגשת, אני פשוט עייפה מאוד" חייכתי וראיתי את לוקאס ושאר האחים מתקדמים לעברנו "למה את לא מתרגשת, את חוגגת יום הולדת עם משפחת דה מורו?" חייך בראד ואני צחקקתי "במקומך הייתי קופץ מאושר" המשיך וליאם משך אותו אחורה בפרצוף רציני. "אני מקווה שהבאת בגד ים, נכון?" שאנל הסתכל עליי בעיניה הירוקות בדיוק כמו של לוקאס, ליאם וּבראד, עינים שאי אפשר לשכוח, מהפנטות. "אז הבאת?" שאלה "האמת שלא-" "אני אביא לך יש לי מבחר גדול, מה את מעדיפה בקיני או שלם?" אמרה במרץ "אין צורך" אמר אדוארד ומשך אותי אליו "אנחנו עוד מעט נצטרך ללכת" המשיך "אני חושב שזה היה ברור מאוד, אחותי לא תשקיע סתם, מובן!" פרצופו של לוקאס נהיה קשוח "תשארו, בבקשה" שאנל נגעה בכתפי ואני הנהנתי "אבל, אני מעדיפה שלא להיכנס לבריכה" אמרתי בחיוך קטן "בסדר.. לא נורא יש אוכל" שאנל החזיקה בידי והובילה אותנו אל שולחן גדול מלא באוכל ועוגות, אוכל שבחיים לא חשבתי שאוכל מימיי. "תתיישבי אין לך מה להתבייש זה לכבודך" לוקאס לחש באוזני ואני הנהנתי והתיישבתי במהירות. "אמילי" בראד הסתכל עליי "את חושבת שאת מוכנה להביא לנו יורש?" הסתכלתי עליו כשפניי נהיו אדומות כעגבניה "בראד!" שאנל אמרה בכעס "אל תלחצי זה בסדר את לא חייבת להביא ילד עכשיו" אמר לוקאס "תפסיק להלחיץ אותה!" המשיך "שתרצי נביא" הנהנתי וחייכתי לעברו. זה נחמד מצידו.
***
כולם יושבים אוכלים מכל המאכלים השונים והאהובים בשולחן, מדברים צוחקים, ורק אני יושבת בדממה לא מוציאה מילה אלה רק מקשיבה. הם מדברים על החתונה שבפתח, כמעט חודשיים מפרידים בינינו, ביני לבין האירוע שאמור להיות האירוע המשמח בחיי. אני עומדת להתחתן עם מישהו שכמעט ולא דיברתי איתו. אני כנראה גם הולכת להביא איתו ילדים. "אמילי" לוקאס הסתכל לכיווני ואני מיד הרמתי את מבטי ממחשבותיי "על מה את חושבת?" שאל "שום דבר מיוחד" חייכתי חיוך מאולץ "תספרי לי על עצמך" אמר "אין לי כל כך מה לספר" הסתכלתי שוב אל תוך עיניו הזוהרות, הרגשתי שרק אני והוא כאן בלי כל האנשים מסביב "אין לך תחביב?" שאל והנדתי בראשי לשלילה "כי היא מפונקת" אדוארד צחק ואני שוב השפלתי מבטי "מפונקת קטנה שלי" אדוארד שישב לידי חיבק אותי ואני שוב חייכתי את החיוך ההוא, החיוך הנורא הזה. לוקאס הסתכל עלינו בחשד ושוב הביט בי "את יודעת לבשל?" שאל והנהנתי "היא מעולה בזה, היא תכין לך את האוכל הכי מעולה שיש" אדוארד חייך וקם מהשולחן, ואני מיד אחריו. "את כבר הולכת?" שאלה שאנל "כן" אדוארד אמר ברשמיות "היא צריכה להתחיל להיפרד מכולנו יש לה ממש חודשיים אחרונים" הנהנתי לדבריו "אמילי" אמר לוקאס ועצר אותי עוד לפני שהסתובבתי "נתראה בחתונה" אמר בקור רוח ואדישות כשקולו נשמע גברי ונאה במיוחד "נתראה."
***
"אמיליה" אמרה קיארה ישר כשנכנסתי "איך היה היום הולדת?" שאלה ואדוארד הסתכל עליי כשחיוך מרושע על פניו "נחמד" אמרתי בחיוך והיא קרצה לי. אדוארד תפס בידי במהירות ומרוב עוצמת הכאב כמעט נשברה לי היד "תסתמי טיפשה" זרק אותי על הריצפה "יש לי שיחה לעשות עם קיארה, לכי, עכשיו!" צעק ואני קמתי במהירות. לא יכולתי להשאיר אותה שם איתו לבד, אני לא יודעת איך זה יגמר. בחיים לא התערבתי בזה, אבל לא אתן לו, לא אתן לו לפגוע בה שוב, במיוחד לא בימים האחרונים שיש לי איתה. רצתי אל עבר המטבח והוצאתי את האקדח שקיבל מהמאפיה, הסתכלתי עליו במבט קצר "תעשי את זה, זה עדיף מכלום" לחשתי לעצמי והתקדמתי לעברם. "אדוארד" צעקתי, זאת הפעם הראשונה שהרמתי את קולי "מה את עושה מטומטמת-" אמר כשראה את האקדח בין ידי "תעזוב אותה" המשכתי והתקרבתי אליו האקדח נמצא אצלי כשאני רועדת. "בסדר" שחרר את קיארה ויצא במהירות מהבית. זרקתי את האקדח על הריצפה ורצית אל עבר קיארה "תודה אמיליה, תודה רבה."
