בחיים לא חשבתי שאתקרב לגברי מאפיה, הם קרים ואכזריים
תמיד פחדתי מהם, האבא החורג שלי הוא חייל במאפיה הצרפתית הוא תמיד אומר שאני אתחתן עם אחד כזה שנמצא במאפיה ואני ממש לא רוצה. אני מפחדת מהם אבל כשאבא רוצה אז הוא מקבל ועם הוא רוצה שאתחתן עם גבר מאפיה...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
נכנסתי אל הרכב הגדול של לוקאס, נכנסתי ביחד עם ארבעה שומרים מסביבנו, לוקאס התעקש להביא איתו חיילים שידאגו שהכל בסדר כשאני מגיעה. אני רק מקווה שקיארה לא תבכה או תתאכז ממני, אבל בתוך תוכי אני יודעת שהיא תודה לי. אני לא שמחה שעומדים להורג אותו, אני שמחה שהוא כבר לא יהיה קשור לחיי, שקיארה תהיה בטוחה, מזה אני הרבה יותר שמחה. עדיין קשה לי לקבל את העובדה שעומדים להרוג אותו, בסופו של דבר איתו גדלתי מאז שאני קטנה, אבל מרוב הפעמים שנפגעתי ממנו שמצאתי את עצמי מדממת על הרצפה לא היה שווה את זה. הפחד שלי הוא שקיארה תגיב לא טוב למה שעומד לקרות היום. הרכב עוצר בזהירות ליד ביתי, לשעבר. האמת שהרבה יותר קל לי לומר זאת, לא התגעגעתי לכל מה שעברתי כאן בטח לא לאדוארד, שכרגע נמצא באחוזה ביחד עם לוקאס ואחיו. התקדמתי לכיוונה של הדלת, שמאחורי ארבעת השומרים. דלת הבית נפתחת בעדינות, שאני לא מופתעת לראות את קיארה עומדת בכינסת הדלת, העדינות תמיד מסגירה אותה. "יפה שלי, את נראת נהדר, את נראת בריאה" קיארה חיבקה אותי חיבוק חזק "תוכלו לחכות לנו מחוץ לדלת" הסתובבתי אליהם והם הסתכלו עליי רצינים ביותר והנהנו, וואו ככה מרגיש להיות חיילים אצל לוקאס. "אמיליה שלי, איך באחוזה? את מסתדרת? את אוכלת? יש לך עם מי להיות? לדבר? להתייעץ-" "קיארה הכל יותר מבסדר שם, אני נהנת שם יותר מאיי פעם" היא חייכה חיוך רחב "אני כל כך שמחה שהכל בסדר, שאת חזרת להיות בסדר" אני מקווה שהכאב שנשאר בי יעזוב ואוכל להגיד זאת גם. "עכשיו אנחנו צריכות לדבר, קיארה" הבטתי בעיניה הכחולות והיא הנהנה, התיישבנו על הספה והיא הגישה לי עוגיות "קיארה הכל לגמרי בסדר-" "תאכלי!" אמרה והנהנתי, התגעגעתי אליה כל כך "למה את לא באה לבקר אותי, אניצריכהאותך" ליבי נשבר כשאמרה זאת, ליבי נשבר כשהבחורה שגידלה אותי כל חיי אמרה זאת. "קיארה אדוארד לא יחזור לעולם" היא הביטה בי במבט המום "מ..מה?" שאלה "אני מצטערת קיארה אבל לוקאס החליט להרוג אותו בגלל בגידה" אמרתי "מה הוא עשה? אדוארד נאמן ללוקאס ולמאפיה" שאלה ודמעות ירדו במורד לחיה "בגדיה באמון שלו, ופגעיה באישה שלו" עניתי "אני מצטערת קיארה-" "לא אל תצטערי אמיליה שלי, זה לטובתנו, אבל אני לא יהיה מסוגלת לחיות כאן לבד" אמרה ושוב דמעות זלגו במורד לחיה "את לא, את תעברי לגור איתנו, זאת אומרת רק אם תרצי?" שאלתי בחיוך שמרוח על פניי "קיארה?" הבטתי בעיניה וחיוך גדול נפרש על שפתיה "אני אשמח" אמרה וחיבקתי אותה חיבוק גדול, הייתי צריכה חיבוק של אמא כל הזמן הזה הייתי צריכה את הדאגות שלה, אומנם את אימי הביולוגית לא הכרתי אבל אני גם לא ארצה להכיר, אני מאושרת שיש לי את קיארה, אמא שלי. האמיתי. "אמילי" אמרה והתנתקתי מהחיבוק כדי להביט בפניה "איך לוקאס? הוא נחמד?" שאלה "את צדקת קיארה, הייתי צריכה להסתכל על האור שבקצה המנהרה, הייתי צריכה לראות את לוקאס ולהבין שהוא בן אדם טוב שלא יעשה לי דבר" הסתכלתי בפניה בחיוך מאושר "את אוהבת אותו?" שאלה וסומק עלה על לחיי "אני חושבת שזה הדדי" קיארה חיבקה אותי שנית אבל הפעם חזק יותר "אני כל כך שמחה שיש לך אותו, אני מאושרת מכל צעד שלך, אני אשמור עלייך תמיד, מהרגע הראשון שראיתי אותך בבית היתומים ידעתי שאת תהיי הבת שלי, לא הסכמתי לוותר עלייך, לא חלמתי שהמצב בבית יחמיר יותר אני כל כך שמחה שמצאתי את המקום שלך." "ועכשיו זה המקום גם שלך קיארה."
