בין העצים

פרק 1- ???

"השנה הייתה 2020 והעיר חגגה את החגיגות השנתיות שלה. אך בתוך השמחה, נעדרה נערה בת 17, "נויה רגב." היא הייתה נערה יפה וחכמה, עם עתיד מבטיח וחלומות שטופים בתוכה. אך ברגע אחד, נויה נעלמה מהמפה בצורה חדה ולא נורמאלית.

"החרדה התפשטה מהר בין התושבים של העיר. פרצו חסרי הידע לתקשורת והתחילו להתפשט סיפורים ושמועות על הנערה הנעדרת. המשטרה וגורמים בכירים בעיר נלחמו במקרה בכל כוחם, והחקירה התחילה.

"חקירה ארוכה ומורכבת עברה, והתיק של נויה התמלא בחוסר ידיעה וכיוון, כל העדויות סיפרו שהכל התחיל בגלל שראתה משהו מבין העצים, ולבסוף כל הראיות הביאו למסקנה אחת בלבד - נויה רגב כבר אינה בין החיים, אחרי ידיעה מזעזעת שהובילה לתשובה אחת ולא סופית על המוות הטרגי שלה.

"התיק נסגר, אך התשובות היו לא סופיות. החוקרים לא הצליחו לגלות את מי שעמד מאחורי כל זה, ואיך דבר כזה קרה, הם נאלצו לקבל על עצמם את המציאות החסרת תשובות. המקרה הזה נדמה כמו חזרה בזמן, גילוי מקרה זהה שקרה לפני כמה עשורים באותה העיר בשנת 1961. שבה נעדרה הילדה הקטנה "סופיה לנזברג", בפתאומיות מחדרה, ועד היום לא מצאו את גופתה." (*עיתון ידיעות)

~~~

אהבתי את נויה. אהבתי אותה יותר מכל מילה שהייתי מוכן לומר. הייתי עושה בשבילה כל דבר, כל דבר בשביל להציל אותה. אבל כשהגיע הרגע למשוך אותה ממה שקורה מאחוריה פשוט קפאתי. נדמה שהמילים נתקעו בגרוני והגוף שלי סירב לזוז. לא היה לי את האומץ שחשבתי שיהיה לי, איבדתי אותה. החושך לקח אותה ומאז הכל השתנה.

לקח לי ולכל החבורה שלי הרבה זמן לשכוח את כל מה שעברנו בשנה האחרונה, הכל התחיל שהיא ראתה משהו מבין העצים.

זה קרה אחרי החופש הגדול האחרון שלי ושל חבריי, אנחנו התחלנו את השנה האחרונה שלנו בתיכון. זה התחיל כבר בשיעור הראשון שלנו לשנה. כולנו ישבנו בכיתה ונויה היא הבחורה ששינתה הכל. היא לומדת איתי באותו תיכון ואפילו באותה כיתה, היא יושבת שולחן אחד לידי, ליד החלון.

נויה הייתה הבחורה המרתקת ביותר שהכרתי, בעלת שיער חום ארוך ומרשים, נמשים מפוזרים בכל אזור האף, ולחיים שתמיד סמוקות עם עיינים ירוקות כמו עלים בפריחה, וכמובן אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא הילדה הכי חכמה בכיתה.

באותו שיעור, מחשבותיה של נויה נדדו לחלון, היא אמרה שהיא רואה דברים מוזרים מבחוץ. עץ עם ענפים מרשימים שלא ידעה שקיים בבית הספר שלנו לפני, עץ שנראה הכי גדול מכולם. היא טענה שהוא לא היה כאן בשנה שעברה, אך באמצע המחקר שלה על העץ החדש בצבצו שני נקודות אדומות, ופניה של נויה התחלפו למבט הכי מבועט שראיתי בחיי, הם אפילו התחילו להחליף צבעים מתי שהיא התחילה לצעוק "יש שם יד אדומה, שחולפת מבין הענפים" ,היא צעקה עד שמיתרי הקול שלה התחילו לבגוד בה, זה לא מתאים לנויה להתנהג ככה באמצע שיעור. לנויה לא היו הרבה חברים כי בכל זמן פנוי שהיה לה היא הייתה מנצלת בעוד קצת למידה. בגלל זה אף אחד לא זיהה שנויה במצוקה אמיתית, היא רצינית ואף אולי קצת השתגעה וצריכה עזרה, כולם רק צחקו עליה, כולם חשבו וגם אני שהיא מדמיינת, אבל אז הסתכלתי עומק על מבטה, פנים חיוורות, וזיעה קרה על המצח. הבנתי שיש משהו מוזר בכל זה. צלצול חזק הושמע, זה היה המנגינה שמסמנת לנו לצאת להפסקה הראשונה.

אני והבנים תמיד מנצלים את הזמן לעוד משחק כדור-רגל, ונויה כמו תמיד ישבה על הספסל צופה בנו אך בזווית העין גם על העץ. אני התעקשתי לגרום לה להצטרף אלינו הפעם, הרגשתי שאולי היא צריכה את זה. אבל היא לא הסכימה. לא הצלחתי להבין מה היא מחפשת בעץ ההוא שראתה בכיתה. עיניה לא נמנעו ממנו לרגע.

ואז, פתאום, זה קרה. נויה התעמקה במבט בעץ, והיא ראתה שוב. שתי נקודות אדומות בולטות, זוהרות, מתוך ענפי העץ. אפילו יותר בולטות ממה שהיא ראתה קודם. נויה לא הבינה מה זה, אבל היא קמה מהספסל והתקדמה לכיוון העץ. בלי היסוס, היא התהלכה באמצע המגרש המפריד בינה לבין העץ בצורה מלחיצה, כאילו מישהו מיקום מקביל תופס את ידה ומוליך אותה שולל. היא התקדמה צעד אחרי צעד, בלתי מעורערת. ואז, בלי התראה מוקדמת היא התחילה לצעוק.

"מפלצת! מפלצת!" קולה של נויה נשבר והיא צרחה צרחות אימה, היינו שקועים בתוך המשחק וששמענו את הצרחות חשבנו שנפצעה, ישר עזבנו הכל ורצנו אליה, התפעלתי לראות שנויה בסך הכל חזרה מהעץ ופניה מלאות באימה. היא טענה שראתה דמות ענקית ואדומה, עם עיניים אדומות ומהפנטות. צחוק גדול התפשט בקבוצה לשם הסיבה שנויה הבהילה את כולם. כולם עמדו מולה הצביעו לכיוונה והשפילו אותה. אני מיהרתי לקחת אותה משם, למרות שמשכתי אותה היא נשארה עומדת, תפסתי את ידה לעברי שתזוז אך היא מחאה ונשארה בטראנס. לבסוף לאחר שקולות הצחוק החריפו נשאתי  אותה בידיים שלי, היא הייתה פשוט קפואה. שאלתי בחרדה מה היא ראתה. אך היא נשארה מבועתת ולא ענתה, רק הביטה בעץ שוב, כאילו מחפשת את המפלצת המופלאה ההיא עוד פעם. היא כל הזמן מנסה לקלוט את העץ בחזרה בעזרת עיינה והיא מלווה אותו במבט עד שנכנסנו למבנה בית הספר.

הכישוף ששרשר אותה לעץ היה חזק ואני הבנתי שאני צריך לפעול. החזקתי את ידיה והבאתי אותה לשירותים לשטוף את הפנים, נויה לא הגיבה, היא הייתה בובה שניסיתי לטפל. שחזרתי לשאול אותה שוב ושוב מה קרה היא לא ענתה, לקחתי אותה לכיתה שתשב ואולי קצת שתשתה מים, אבל היא נשארה סגורה בתוך עצמה. היא לא שתתה, לא גיבשה מילה, רק נעצה את מבטה בחלון לעבר העץ. החשש התרחב בתוכי כאשר התחלתי לשים לב לפרטים שלא שמתי לב להם קודם. העץ היה באמת מוזר באופן מופלא, כאילו חי בתוכו כוח אפל. הענפים כמו ידיים זזות שמנסות לתפוס אחד את השני, העלים היו כמו עיינים רעבות, שמסתכלות עלינו בצורה מעוותת, אבל לבסוף הזכרתי לעצמי שזה היה בסך הכל עץ.

המפלצת שראתה נויה לא הייתה רק חלום או דמיון. חשבתי לעצמי. יש משהו אמיתי בעץ הזה, משהו מסוכן שמחכה שם, בכוחות חשוכים שאנחנו לא מבינים. אולי היא צודקת, איזו סיבה יש לה לשקר? בלחץ של הרגע, החלטתי שאני נצמד לנויה, אני מתקרב אליה וניסיתי להרגיע אותה בגופי, עטפתי אותה, נתתי לה לשמוע את דפיקות הלב שלי ולהירגע, ליטפתי את שיערה הרך בעדינות, והסתכלתי לתוך עיינה. אמרתי לה מילים נעימות והבטחתי שאני אלווה אותה כל היום, עד פתח ביתה, שאני אהיה שם להגן עליה. הבטחתי לה. עייניה היו כבר פחות מפוחדות וראיתי שהיא אפילו מנסה להגניב חיוך. באותו רגע הבנתי שהקשר שלי ושל נויה השתנה, היא לא רק עוד חברה לכיתה שאני מחבב, היא הפכה לילדה שהכי הייתי רוצה להכיר לעומק, ולאהוב כל דבר בה. השפתיים שלה נפתחו ובאו להגיד משהו לראשונה, אך באותה השנייה מישהו פרץ לכיתה, בשנייה החטופה שהופיע לא קלטתי מי זה היה, הוא הביט עלינו בשנייה וישר ברח כמו סערה.

לא נתתי לזה להטריד אותי או להרוס לי את הרגע עם נויה, אך את הזמן לא יכולתי לשנות ושוב הושמע הצלצול לסיום ההפסקה.