בין העצים

פרק 7- ???

בעזרת התאמצות רבה, פתחתי את עיני והתגלה מולי מראה שלא ציפיתי לראות. כל מצמוץ בגופי כאב, וגרם לסבל להתפשט בתוכי עם כאב חריף. הייתי מוטה על מיטה נוחה, רכה במידה שלא חשתי אף פעם. אני יכול להישבע שזאת הייתה מיטת מים, אולי. עיני חקרו את החדר בו התמצאתי וכל פרט היה נראה יותר יקר וגדול מהשני. מעליי תלוי שובל, עשוי מבד לבן מואר שמתפשט מסביבי עד למיטה. לעבר פני התפרצה טלוויזיה ענקית, מפוארת ומונגשת. מצדי הימני, נמצאה שידת איפור מפוצצת, מלאה במראות עם תכשיטים משובצים מפוזרים. לעבר הקיר הסמוך, עמד ארון ענק, שהתפרס לאורך כל הקיר. שיעור העץ התכסה בצורה מרהיבה על גביו בלבן חלק ויפיפה שתואם לשידה, דלתותיו נראו כמעט כמו שער לעולם נוסף. ואפילו מאחורה אני מצאתי חדר שירותים קטן, ופתח המוביל למרפסת שממנה אור שמש חזק יוצא וחודר לכל חלקי החדר, מה שמסמן לי שבוקר. ניסיתי להתעורר מעל המיטה, כי אני מתחיל לקלוט שמשהו לא מסתדר לי אך פתאום, כאב חד מכה חזק בראשי, ולא נותן לי להתרומם.

התאבקתי עם עצמי על המיטה, לנסות לקום או לפחות למצוא את הטלפון שלי, לראות מה השעה ובאיזו מאה אני נמצא. אך בדיוק ברגע הזה, צעדים מתקרבים התחילו להישמע מכיוון הדלת. אני הסתכלתי לכיוון הזה והתאמצתי לראות, אך הכאב בעיניים גרם לי להתקשות נוספת. הבנתי שאני זקוק למשקפיים שלי דחוף, איפה הם באמת? הדלת הלבנה התחילה להיפתח לאט לאט, וצליל חריקה התפשט בחדר. ואז, מול עיני, נגלתה מלאכית בלונדינית, נועזת ומעוצבנת. עם כמה מצמוצים נוספים ושפשופיי עיניים, הבנתי שזו שיר. היא לבשה פיג'מה מבריקה בצבע ורוד, שערה עדיין היה נראה לח, כנראה שהיא יצאה מהמקלחת לא מזמן. ריח נעים התפשט באוויר בכל צעד שלה לעברי. היא גוררת את רגליה ברכות ומשמיעה רעש קל מסוליית הנעליים הביתיות שלה. היא מגלגלת עיניים לעברי ומתיישבת בכיסא המרהיב של שידת האיפור שלה, שממוקם במרחק של זריקת ראש ממני.

אני מנסה להתרומם מהמיטה, להתיישב כדי שנוכל לנהל שיחה כמו בני אדם. אני מתקשה, אך שיר קמה ממקומה ותפסה בידי, סייעה לי להתיישב. היא עשתה זאת בשתיקה, ולא רצתה להפריע לי במאבק הפנימי שלי. היא פלטה הנאחה שבתוכה היה חבוי קצת תסכול וקושי מהמאמץ שגרמתי לה. ייתכן שאני הייתי יותר כבד מאשר חשבתי. המבט שלי אליה היה מובך, ואמרתי, "היית צריכה להרים ולהחזיק בי יותר מידי ביום היחיד שבילינו ביחד". ציפיתי לראות נזיפה חמורה מצידה, תגובה שתצביע על האופי המגעיל שלה, למרות היופי החיצוני השקרן שלה. אך למרבה הפתעתי, היא חיבקה אותי בחיבוק גדול, חזק ומלא רגש.

הופתעתי מהחיבוק שהיא נתנה לי. אחרי כמה שניות של הלם, החזרתי לה חיבוק ועטפתי אותה בידיי. היא נשמה נשימה עמוקה ורגועה, ואף על פי שגופי היה דרוך, החיבוק ניחם אותו. לבסוף, היא ניתקה ממני את החיבוק והביטה בי ישר לתוך העיניים. הלחיים שלה נצבעו בוורוד והיא חייכה חיוך קטן, אמיתי. ולא אמרה דבר, אבל ניכר היה שהיא מרגישה מובכת עם עצמה, וגם בעיקר מהחיבוק. היא בטח מבוהלת ממה שקרה.