בין העצים

פרק 11- ???

הראש שלי התחיל לכאוב ממחשבות כבדות על הכל, הם התנגשו בי כמו שור זועם, הייתה נסיעה ארוכה ושקטה, וכשחזרתי הביתה, התבודדתי בחדרי וסגרתי דלתות. הייתי לבד, זה כל מה שרציתי, לא הייתי יכול לעשות כל משימה אחרת, לא הייתי מסוגל לנהל כל אינטראקציה עם מישהו. הסיפור הזה, הסיפור הקשה הזה, פלש לכל מחשבותיי. נויה, חברתי הטובה ביותר, אהובתי מתה בוודאות. אז למה בכל זאת יש לי ספק? מה הייתה הלחישה הזו ששמעתי? ומה היה הדבר המזעזע שראיתי? הכל התחיל להתערער בראשי, הדברים שראיתי התחילו להתערבב במוחי, לא האמנתי קיוויתי או יכולתי להיות אופטימי שוב. במה אני אמור להאמין עכשיו, אני מתחיל להשתגע, כל האדרנלין שהניע אותי נכבה במכה אחת, עכשיו כל מה שאני זה כלום. עם הזמן שלי לבד הבנתי שאני משתגע. רציתי רק להישאר עם מחשבותיי ולנסות להבין איך החיים שלי ימשיכו מעכשיו. ביום הבא, החלטתי לא ללכת לבית הספר. לא היה בי כוח לחזור שם, לפחות לא כעת. החלטתי להעניק לעצמי זמן להיות עם עצמי, לחשוב ולמצוא דרך קדימה. אבל איך, איך חוזרים לחיים אחרי שמכירים במוות, איך אנשים בריאים עוברים תקופות כאלו, כי לי, יש רק פתרונות גרועים.

השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים כשהתעוררתי ביום הבא. הייתי מועך וגמור, לא משנה כמה ניסיתי לחשוב על דברים שלא קשורים לנויה, כשקמתי מרוב הזיעה שלי מוחי היה ריק והבנתי שלא הצלחתי. אין שום רמז או אות לשובה. כל משפחתי הייתה במקום אחר בעיר, ואני הייתי לבד בבית. השעות חלפו ללא הפסקה, ישבתי לבדי ושום דבר לא קרה. ה-לבד מתחיל לשלוט בי, בכל גופי ונשמתי. הדבר היחיד שעשיתי בשביל להתחבר לעולם היה לבדוק מה השעה, השעה כבר הייתה ארבע בצהריים פתאום, והדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה לבכות מתוך תסכול על האובדן. אני לא הבנתי מה קורה לי, מעולם לא חשתי כך, לבד. התחיל להתבהר בי שאולי מוחי מנסה לעקל את האמת ולקבל אותה. בתוך כל העצב שהייתי שקוע התחיל לחדור כעס לליבי, מאכזב אותי, מכעיס אותי לראות שאף אחד לא שם לב, שלאף אחד לא אכפת, אפילו חבריי או מוריי לא ניסו ליצור איתי קשר ולוודא מה קורה איתי, שלא באתי לבית הספר אחרי תגובתי אתמול. או בכללי, לא עשו שום דבר מיוחד למען נויה.

אחרי הבכי המר שלי על גורלי, הלכתי למטבח בביתי כדי לשטוף פנים עם המים הכי קרים שיש. בחרתי ללכת למטבח כי שם אין מראה מול הכיור, לא רציתי להסתכל על עצמי, ידעתי שאני נראה נורא, לא באלי לרחם על עצמי עוד קצת. הכיור השחור בביתי נמצא בתוך השיש המבריק, ועליו לא נמצא אף פעם כלום, ככה אמא שלי אוהבת לסדר, אך פתאום, כשהסתכלתי הצידה, ראיתי על קצה השיש סכין גדולה של בשר נחה לה. המראה הזה הפתיע אותי, מאחר וההורים שלי דואגים להסתיר דברים חדים כאלו בגלל אחי הקטן.

ופתאום, מאותו רגע, הפסקתי לחשוב. כל הקולות בראשי נעלמו, התחלתי להרגיש רגוע, אפילו טוב יותר מתמיד, כשאחזתי בסכין בכל כוחי. כל מה שעשיתי היה לבהות בה בתוך ידי ולמצמץ בכבדות. ברגע ההוא, הטוב הזה משהו קטע אותי. הרגשתי נגיעה בכתף, הסתובבתי באותה איטיות וברוגע כדי להסתיר את הסכין שבידי. ואז, נקלעתי אל עייניה של ילדה קטנה. היא נראתה בת עשר בלבד, ילדה חמודה שמחייכת חיוך מאוזן לאוזן לעברי. היא בעלת שיער בלונדיני גולש שמתפשט על כל אורך גופה, שיער שמבליט את הצבע החיוור שלה, החיוך הגדול שלה מגלה לי על חיסרון השן הקדמית שלה. הרגשתי מופתע להסתכל עליה, הרגשתי מהופנט, לא זזתי ממקומי. היא התקרבה אלי עם אותו חיוך, ניצלה את הרגשות שבדיוק חשתי, ובתוך זמן קצר, היא לקחה את הסכין מידי בחיוך מוחלט. אני לא חשבתי על דבר, שום דבר לא חלף במוחי, היא החזיקה את הסכין החדה ולא עשתה דבר. היא הייתה גדולה מידי עבורה, נוצצת, ארוכה ואפורה, עם ידית שחורה וגדולה.