הגיעה שעת הצהריים, שלוש שעות לפני רדת החשכה. כולנו יצאנו מביתנו בדיוק בשעה שלוש אפס, אפס, והתיישבנו בגינה המרגיעה ליד תחנת האוטובוס. שם, העלנו רעיונות מופרכים, שגרמו לנו להבין שהם בלתי אפשריים להגשמה בפועל.
דניאל הציע בצורה מוחשית שכדאי לחזור לבית הספר מייד, כדי לא לבזבז זמן יקר. הבנו כבר שאנחנו לא יכולים להישאר בחשיכה מכיוון שהאירוע המסתורי התרחש בעת שהיה חושך. כמו גם בסיפור שבני סיפר. ירדנו במדרגות לתחנת האוטובוס, וכמו שחשבנו לא היה שום אירוע מיוחד שהתרחש בנתיים.
עלינו לאוטובוס הציבורי ונכנסנו לפנים. השעה הייתה כבר ארבע וחצי, וידענו שהשמש תתחיל לשקוע באיטיות, בערך בשעה שש בערב. התיישבנו בספסל האחורי של האוטובוס, וכל דקה שחלפה התגבר הלחץ שהיה בתוכי. הייתי בעט התפרצות זעם מבפנים, מעורער על ההחלטה הזו להגיע למפגש. ואז, כשהתחלנו לנסוע, טלפון זר התקשר אליי לנייד. מספר שלא הכרתי. חלפה שנייה של שקט, ואז... התחילו הנשימות על הקו.
נשימות כבדות, מתוחות, הושמעו מאז שעניתי, כמו שור זועם שמנסה להתגבר על הכבלים שמחזיקים אותו מאחור. נשימות שחדרו לתוך האוזן שלי כמו תזמורת אימה, שמנגנות את הסימפוניה של המסתורין. נשימות כאלה שמוחצות אותי, שמזכירות לי את כל הפחדים שלי, כאילו מישהו יודע את כל הסודות והתחושות שאני מנסה להסתיר. אבל פתאום בשנייה הנשימות הפסיקו. יש שקט.
שתיקה מפחידה התפשטה בקו שיחת הטלפון אין קול ואין עונה. ובדיוק אז הושמעה לחישה של קול מוכר. אני שמעתי מה היא הייתה, "אני מחכה לך". ולאחר מכן, השיחה התנתקה. הסתובבתי עם המכשיר בידי לעבר כולם, מנסה להבין מה קרה, רועד ומפוחד, אבל אף דבר לא השתנה. נשארתי עם התחושה הכבדה בלב, עם השאלות הגורליות ששוטפות אותי. ואז, הבנתי. הנשימות ששמעתי במקלט היו זהות לנשימות ששמעתי בשיחת הטלפון. מישהו עם יד עצומה פשוט מנסה לחדור לתוך חיי להפחיד אותי ולנטרל אותי. הבטתי על חבריי לראות אם הם שמעו את זה גם. וסוף סוף הפעם הם הסכימו איתי, בזה אני לא לבד, לא כמו הכתובת על הרצפה.
הסיפור התפשט במהירות בין חברי הצוות. סיפרתי לכולם על הנשימות הכבדות, על השיחה המסתורית בטלפון, ועל החששות הגורליות שהתעוררו בתוכי. כולם הבינו שזה לא יכול להיות צירוף מקרים. מי עוד יכול להפיק נשימות כאלה כבדות והפסקות מפחידות בדיוק ברגעים האלו, שאנחנו בדרך לבית הספר שוב. כולם התנפלו על הרעיון שיש מישהו שמחכה לי שם, שכל הסימנים מצביעים על כך, שאני הבא בתור.
אני הסכמתי להם בשתיקה רועשת. החששות שלי עלו עוד יותר כשהבנתי באמת שמישהו מחכה לי שם. הכל היה מוזר, הכל היה מסתורי. אבל בראש שלי, רק היה רצון חזק למצוא את נויה, להקריב את כל מה שאני כדי להביאה בחזרה, אני אוכל את עצמי מבפנים, בגלל שזאת אשמתי. בנקודה הזאת הבנתי שהפחד מתחיל להעלם לי, אני ממוקד במטרה אחת בלבד.
YOU ARE READING
בין העצים
Romance"אהבתי את נויה. אהבתי אותה יותר מכל מילה שהייתי מוכן לומר. הייתי עושה בשבילה כל דבר, כל דבר בשביל להציל אותה. אבל כשהגיע הרגע למשוך אותה ממה שקורה מאחוריה פשוט קפאתי. נדמה שהמילים נתקעו בגרוני והגוף שלי סירב לזוז. לא היה לי את האומץ שחשבתי שיהיה לי...
