בין העצים

פרק 17- אביאל

"אני לא מאמין שעשית לי את זה!", צעקתי על שיר, הכל נהרס, גיליתי על שיר את האמת המכוערת, היא בדיוק מי שהיא חשבתי שהיא מההתחלה, אני לא מאמין שהיא הייתה מסוגלת לעשות לי דבר כזה, לעשות מעשה כזה בזוי ועוד לשקר לי אחר כך, איך היא יכלה בכלל לעשות את זה, זה היה ברור שהאמת תתגלה.. "פלוץ זה באמת לא מה שאתה חושב!", אמרה מבין כל הדמעות שלה. שום דבר שהיא תגיד עכשיו לא יעזור להקל על מה שגיליתי, לא אכפת לי מכלום. "הליקוי עומד להיגמר עוד חמש דקות! אנחנו חייבים לצאת מפה", הכריז רון וצעקתו הדהדה ברחבי הבקתה. לא. אני לא הולך לצאת מפה בלי נויה. "קדימה, לפני שהדלת תנעל!". לא שמתי לב שכל מה שעשיתי עכשיו בזבז לנו את כל הזמן. אני לעולם לא אסלח לעצמי אם אני אצא מפה בלעדיה, עד שהצלחנו להיכנס.

המשכתי לעמוד במרכז אחרי שכולם כבר התקדמו ליציאה, ביחד עם עידו, דניאל ובני הרימו אותו על הכתפיים, הוא בקושי הצליח ללכת, כל הפרצוף שלו היה מכוסה בדם. הרגשות שבערו בתוכי לא נתנו לי ללכת איתם. גם אם פחדתי בעצמי. "נו פלוץ חייבים ללכת", צווחה עליי שיר ותפסה בידי, "קוראים לי אביאל", לא שמרתי בבטן והתפרצתי עליה, העפתי את אחיזת ידה ממני והלכתי כמה צעדים אחורה. שיר הסתכלה עליי במבט כואב, אבל לא היה לי אכפת בכלל מה היא מרגישה. "זה נגמר אביאל", קרא לעברי דניאל, "נויה לא כאן".

~~~

"אביאל אמרת שחברים שלך מודעים למה שקרה לנויה נכון?", שאלה אותי שיר לבסוף, ראיתי שהמחשבות שלה לא מקלות עליה והיא חייבת לשאול אותי את זה. לא הבנתי למה בדיוק היא מתכוונת בשאלה הזו. "יודעים זאת מילה גדולה אבל כן הם היו שם ודיברנו על זה פחות או יותר, למה?", הרגשתי שהיא עומדת להגיד לי משהו שלא הולך להיות מוצא חן בעייני. "אני חושבת שכדאי שהם יצטרפו למשימה שלנו, ללכת שתיים זה מסוכן לך תדע מה יכול להיות". אני לא שמתי לב בכלל איזה פרצוף דפקתי לשיר בנוגע למה שאמרה אבל בדוק הוא היה לא טוב, אני לא יכול להאשים אותה במה שאמרה, יש לה קו מחשבה טוב אבל היא פשוט לא מכירה אותם. "שיר אני מכיר אותם, הם לא שמים על זה בכלל, זה ממש לא מסיבה שצריך להזמין אותם. זה לא מתאים נקודה", אמרתי בביטחון, ידעתי שאולי היא צודקת, וזה יכול להיות דווקא רעיון טוב, אך אני כועס עליהם יותר מידי, מההתנהגות שלהם ומהאדישות שלהם כלפי כל מה שקרה. לא מגיע להם להיות שותפים להצלה של נויה. "אביאל תחשוב על זה, פעם אחרונה שקרה לנו משהו כזה איבדת הכרה, יכולת לאבד גם אותי, אתה באמת חושב שנצליח רק שנינו, אני בעצמי לא יכולה להרים יותר מבקבוק מים אחד", לא יכולתי להכחיש את האמת, אני נפלתי פעמיים במשמר, הרגשתי לא בנוח עם עצמי, והבנתי שהפעם אני צריך לבחור בצד הנכון ולא הצודק. "אוקיי, את צודקת, אני לא מוכן לאבד גם אותך", הודיתי, וחיוך רחב נוצר על פנייה, מלא אושר וחום, אהבתי את החיוך הגלוי הזה, אהבתי את כל הזמן הזה שהייתי איתה, אבל למרות זאת אני לא מצליח להוציא את נויה מהראש, מה יהיה אם נצליח למצוא אותה ולהציל אותה? מה יהיה עם הקשר שלי עם שיר? "יופי אביאל אתה חושב בהיגיון, זה המעשה הנכון לעשות, יותר אנשים יותר טוב". אמרה והסכמתי עם כל מילה שלה, "כן.. נזמין את כל מי שירד איתנו למקלט באותו יום, את דניאל, רון, בני ועידו", אומנם לא רציתי להגיד עידו אבל הייתי חייב, הוא ירד איתנו למקלט באותו יום, באיזו דרך הוא יכול להועיל גם, הוא חלק מזה כמו כולם, וגם לו מגיע להסתכן ביחד איתנו. "אתה בטוח שזה רעיון טוב להזמין את עידו?", שיר נבהלה, כנראה גם היא לא סובלת אותו, אני לא מאשים אותה. לרגע חשבתי לשקול זאת בשנית, אלא חשבתי שלמרות הכל אני צריך להשאיר את השנאה שלי אליו בצד ולתת לו לעזור לנו ואולי אף להשתנות. "ברור, הוא חייב גם לי וגם לנויה, אם הוא גבר כמו שהוא חושב שיבוא ויוכיח את עצמו, אולי זאת תהיה הדרך היחידה שלי לסלוח לו באיזה מקום, בכל זאת את אמרת, יותר אנשים יותר טוב". הפרצוף של שיר אחרי מה שאמרתי השתנה וכל מצב הרוח שלה ירד, "הכל בסדר?", שאלתי בתמימות, לא רציתי להרוס את היום שלנו. "סתם, אני לא כל כך אוהבת את עידו, תשכח מזה", כעס התמלא בליבי, אם אני אגלה שהוא עשה משהו לשיר זה יהיה הסוף שלו. הסוויתי את העצבים שלי וניסיתי להפגין כלפיה עדינות, "שיר, עידו עשה לך משהו?", ראיתי שמשהו יושב על ליבה, לא רציתי להלחיץ אותה או לחייב אותה לספר, אבל הרגשתי שאני חייב לדעת. "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, בעיקר אחרי כל מה שעברנו, זה בסדר, את יודעת גם אני לא מת עליו, הוא לא חבר שלי ואני לא אספר לאף אחד". היא לא הפסיקה לחשוב על מה שאמרתי, וראיתי כמה היא מתאפקת לא לשפוך בפניי את כל מה שעל ליבה, חיכיתי לזה, לא רציתי שהיא תרגיש ככה אבודה. ניסיתי להיות שם בשבילה כמה שאפשר, "לכולם יש סודות, את יכולה לשפוך בפניי, לעולם לא אשפוט אותך", התאמצתי שתבין עד כמה היא חשובה לי ועד כמה היא מעניינת אותי. וזה היה מה ששכנעה אותה לבסוף.