בין העצים

פרק 8- שיר

אני לא יודעת מה לחשוב, אני לא יודעת איך לעקל את מה שקרה.

אחרי שפלוץ משך אותי מהסכנה נפלתי עליו מרוב התנופה, הוא העיף אותי כל כך חזק לכיוונו, כל האימונים סוף כל סוף השתלמו לו, חבל רק שהראש שלו ספג את הנפילה, עד שהוא הצליח להתרומם לברוח קלטתי שכל מאחורה הראש שלו מדמם, התלכלכתי כולי, ועוד שנייה הקאתי מהסיטואציה, אבל הרגשתי שאני חייבת לקחת אותנו משם, ידעתי שאבא שלי בא לקחת אותי חזרה הביתה אז משכתי אותנו במהירות לכיוון השער לחנייה. פחדתי שמשהו רודף אחרינו, אבל לא היה לי את האומץ להסתובב אחורה ולהסתכל, עד שהגענו לשער הרגשתי כאילו משהו בא לתפוס אותי מאחורה, פלוץ היה ממש כבד והמשכתי לגרור אותו, שאבא שלי הגיע עם האוטו שלו הרגשתי שמישהו תופס את ידי ומושך אותי לאחור, מרוב שנבהלתי עזבתי את האחיזה שלי בפלוץ והוא נפל אחורה והתעלף, הרגשתי כל כך רע עם עצמי, הסתובבתי מהר לראות מה יש מאחורי אך לא היה דבר.

אבא שלי רץ אליי ובשנייה הכעס שלו הפך לדאגה, הוא הרים את פלוץ למכונית וישבתי איתו במושב האחורי, הוא שכב ושם את ראשו על ברכיי, ממש נבהלתי לראות אותו ככה, עינו היו סגורות וכל גופו היה משוחרר, צבע הפנים שלו היה חיוור וחסר נשמה, הראש שלו לא הפסיק לדמם.

שהגענו לביתי אבא שלי הרים אותו מהר לחדר המטופלים הישן שלו וטיפל בו, אבא שלי הוא רופא פרטי לשעבר אז היו לו את כל האמצעים לטפל בו במקצועיות רבה, הוא לא נתן לי להיכנס איתו לחדר בזמן הבדיקות, אבל רק שמעתי מבעד לדלת הסגורה, את פלוץ ממלמל ואז מקיא.

שאבא שלי סיים הוא יצא מהחדר ודרש הסברים, לא היה מקובל עליו שאני הסתובבתי עם בן כל היום ועוד הבאתי אותו לבית פצוע, ומעולף. אבא שלי ניסה להחביא את הזעם בקולו והנמיך את הקול מהפחד שפלוץ יתעורר, אבל ידעתי שמתי שהוא ילך אני אחטוף על זה, המצאתי לאבא שלי סיפור והייתי חייבת להוציא את פלוץ גיבור כי זה באמת מה שהוא היה, הוא הציל אותי.

אבא שלי דיבר עם אמא שלו בטלפון והסביר לה ששיחקנו ופלוץ נפל ופתח את הראש והברך, אמא שלו ישר נבהלה ונחרדה לשמוע, היא רצתה לאסוף אותו לבית חולים באופן מידי אך אחרי שאבי הסביר לה מי הוא היא נרגעה.

התחלתי לבכות לאבא שלי, כי היה לי קשה לשאת את כל מה שקרה, הוא אפילו לא יודע את האמת. מבחינת אבא שלי אני בוכה כי אני ילדה קטנה ותמימה שרואה דם בפעם הראשונה שדואגת לבחור שהיא מאוהבת, אבל האמת היא שכל מה שקרה נפל עליי כמו עול. אבא שלי לראשונה הרגיע אותי, הרבה זמן לא ישבתי עם אבא שלי לשיחה, לא חשבתי שאבא שלי בן אדם כזה ויש בו איזשהו צד של חמלה.

פלוץ ישן כל הלילה ועד היום שלמחרת, הצעתי לאבא שלי שפלוץ ישן במיטה שלי בחדר ואני אישן במזרון לידו, רציתי להיות לידו שיתעורר, אבא שלי הסכים במפתיע.

העברתי את כל הלילה בחדר, ישבתי במרפסת שלי בחדר ועישנתי, לא סיפרתי לאף אחד שאני מעשנת, בכיתי וניחמתי את עצמי, הדבר שהכי רציתי בעולם זה לקחת את הטלפון שלי ולהתקשר לנויה לספר לה כל מה שעברתי, אבל לא יכולתי לא היה למי, הרעיון להתקשר לנויה נתקע לי בראש והחלטתי לעשות זאת למרות שזה הפסד ידוע מראש. כיביתי את הסיגריה וזרקתי אותה מהחלון, ובאמת חייגתי לנויה, זה צלצל וצלצל וכמובן שלא היה שום קול ושום עונה, הגעתי למענה הקולי, החלטתי להשאיר לנויה הודעה, סיפרתי לה כל מה שקרה, וכמה קשה לי ולכולם בלעדיה, הבטחתי לה שאני אמצא אותה. סגרתי את הטלפון ונכנסתי לחדר, פלוץ היה באותה תנוחה מאז ששמנו אותו על המיטה, התקרבתי אליו לבדוק אם הוא נושם מהחרדה ונשכבתי לידו במיטה, הבטתי עליו כל הלילה, על הראש החבוש שלו ועל הפרצוף חסר החיים שהיה לו, דאגתי לו ממש. הבהייה שלי על פלוץ הופסקה כשהטלפון שלי צלצל בתדר חוזר, נשברו תוכניותיי וכל דבר שהיה לי בראש נעלם. השם המופיע על המסך זעזע אותי "נויה". התחילו לרוץ כמה רעיונות שונים במחשבותיי, והתחלתי להרגיש את הבהלה והמתח בתוך גופי, עולים, האדרנלין בגופי פרץ בכל תא ותא בליבי. האם אשמע את קולה של נויה בצד השני, קול שהכרתי כל כך טוב, התרגשות עצמית ופחד עמדו לצידי, עניתי מייד בלי לחשוב פעמיים.