בין העצים

פרק 12- שיר

אני לא יכולה לתאר בכלל את המהירות שבה חזרתי הביתה אחרי הבוקר הנורא הזה לצד עידו, חלחלה עוברת בגופי כל פעם שאני נזכרת בו איתי בלילה. איך שהגעתי הביתה רצתי לחדרי והקאתי בשירותים, תערובת של מיצי מרה ואלכוהול נפלטו בגופי, ישבתי על הריצפה בשירותים ונאבדתי בתוך עצמי, הבנתי שמה שקרה אתמול בלילה הוא הקש האחרון, אני לא יכולה לתת לעצמי לשקוע ככה ולעשות שטויות כאלו, החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים ואני מתחילה להתנהג בבגרות, להשלים עם כל מה שקרה ולתת לנויה את הכבוד הראוי לה ולהיפרד ממנה לנצח. הבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה ללכת להיפגש עם אמא של נויה, וללכת ביחד איתה לקבר, ידעתי שלעולם אני לא אצליח לעשות את זה לבד, אז החלטתי להתקשר לפלוץ ולהכריח אותו לעשות את זה איתי, אני מאמינה שזה יעזור לשנינו לעשות את הצעד ראשון בהחלמה.

אחרי מקלחת קשוחה שבה טיהרתי את עצמי מהלילה אכלתי ארוחת בוקר, בצהריים, והתיישבתי עם הטלפון להתקשר לפלוץ, למרבה הפתעתי הגעתי למענה הקולי, איך הוא מעז לא לענות לי. ניסיתי להתקשר עוד מספר פעמיים אך הוא עדיין לא ענה לי, התחלתי לדאוג לו. שפלוץ היה אצלי אחרי שנפצע הבאנו אותו אליי ואבא שלי דיבר עם אמא שלו, אז רציתי לבקש מאבא שלי את המספר שלה להתקשר אליה, לשאול לשלומו, כי אני מאמינה שהוא גרוע, מי יודע מה הוא עושה עכשיו.

לאחר וויכוח קל עם אבא שלי הוא באמת הסכים לתת לי את הטלפון של אימו, התגברתי על המבוכה שלהטריד אמא באמצע היום והתקשרתי, אחרי מספר שניות היא ענתה לי, הצגתי את עצמי במהירות וחיכיתי שתספר לי על פלוץ, אך פתאום היא השתתקה, "הוא לא עונה לי כבר הרבה זמן אפשר לדבר איתו?", שאלתי שוב, "הוא מאושפז כרגע, הוא לא עם הטלפון", פתאום אימו ענתה לי בהפתעה. מאושפז? מה כבר קרה לו, ישר פחדתי שעוד משהו התרחש ופגע בו, ישר רצו לי תסריטים בראש, שעכשיו ניסו לחטוף אותו גם אך הוא נלחם הצליח לברוח ונפצע, דאגתי לו מאוד וכעסתי על עצמי שהייתי ככה אגואיסטית, "אפשר לבוא לבקר אותו?!", אמרתי בזריזות וחיכיתי בחוסר סבלנות לתשובתה, "יש לו שעת ביקור עוד חצי שעה אם תספיקי", ענתה לי בקול חלש שנשמע בכלל לא מרוצה, "אגיע הכי מהר שאוכל", אמרתי וניתקתי את הטלפון בלי לחשוב פעמיים.

התארגנתי בדקות ספורות בלבד והזמנתי לי מונית שתיקח אותי ישירות לבית החולים שפלוץ נמצא בוא. אחרי נסיעה יחסית קצרה הגעתי, ירדתי מהר והתחלתי לרוץ ולחפש זכר לפלוץ, אימו אמרה לי שהוא נמצא עכשיו בחצר המרכזית של בית החולים ביחד עם האחות שלו, ששמעתי את זה הבנתי שלפחות הוא נושם קצת אוויר והוא בסדר, הוא עכשיו מטייל לו בחצר, הרגעתי את הריצה שלי ואפילו עצרתי לקנות לו בלון הליום כחול של "החלמה מהירה".

התקדמתי באופטימיות למקום המצופה, ניסיתי להשכיח ממוחי את כל המחשבות עליו, אני לא יודעת למה לצפות כשאני אראה אותו, התמקדתי רק ברצון לשמח את פלוץ במצבו המסתורי, בקווים המופנים למעלה. עם כל סיבוב שעשיתי סביב עצמי בתוך בית החולים, נתקלתי בסוף ביציאה לחצר. זה היה ברור שבתי חולים תמיד מורכבים ומסריחים, מאוד קשה להתנייד בהם, הגעתי להבנה חריפה כמה מסובך היה להגיע בסך הכל לחצר כל דבר כאן מבוך אחד גדול. ירדתי בעזרת מדרגה לפתח החצר והוא נפתח מולי, שמש התפשטה בפניי בכל העוצמה שלה. החצר הייתה יפה ומרשימה, מלאה בדשא ירוק ורענן, עם עצים ופרחים מסביב. שולחנות פיקניק פוזרו בכל פינה, ומבוגרים וילדים יושבים יחד וצוחקים. אך למרות חיפושי, לא מצאתי את פלוץ. בסוף החצר, ראיתי אחות ומטופל על כיסא גלגלים. ניסיתי לגשת אליהם כדי לשאול כל גורם מוסמך על מיקומו של פלוץ, וזה מה שעשיתי אך תחושה של כאב לב כבד ורחמים עטפו אותי, כשראיתי כמה המטופל תלוי בעזרתה של האחות ואינו יכול להתנייד בצורה עצמאית, ניסיתי לגשת אליהם בצורה הכי עדינה ולא מפריעה בשביל שלא יחשבו שאני לועגת להם. כשהתקרבתי האחות והמטופל היו עם הגב אליי וראיתי שהיא מצביעה לו על פרח אדום ויפה שיש בין העשבים, חייכתי באושר פנימי כזה, על הפשטות של הסיטואציה, מהמבט המאושר והמתלהב של האחות, ניגשתי אליה ולפני ששאלתי אותה את מה שרציתי הצצתי בעדינות לעבר המטופל, ופתאום ליבי הצטמק, והבלון שהחזקתי עף מידי, מי שיושב על הכיסא הגלגלים היה פלוץ.