בין העצים

פרק 4- ???

הגעתי לבדי הביתה והיום נראה כאילו הוא נגדי. שוב, התבטא גוון אפור בעולם, השמיים נסגרים מעליי באמצעות עננים אפורים שספוגים בגשם שעומד לרדת עליי. באתי לשכונתי, ומחוץ לבניין שבו אני גר, ראיתי ניידת מחנה.

עליתי במעלית אל ביתי, באתי לפתוח את הדלת עם המפתח אך למרבה הפתעתי הדלת הייתה פתוחה לרווחה. אני נכנס בחשדנות לביתי הצנוע ופתאום מופיעים במרפסת הסלון זוג שוטרים צעירים שמתברר מחכים לי. נעצרתי בפתח הבית, מבוהל ממראה עייני, אימי מציצה פתאום לנגדי ונגשת אליי, בחיוך רכות, ומעניקה לי הקלה "אין שום סיבה לחרדה, הם מעוניינים רק לשאול על החברה שלך לכיתה נויה." מיד התחלתי להרהר, האם זאת הייתה טעות לפנות למשטרה מההתחלה , אך בעיתונות דעתי, חשבתי בליבי, איך יכול להיות שהם כבר פה, הרי רק עכשיו חזרתי מתחנת המשטרה, איך זה שהם כבר התחילו עם הפגישות ותלו מודעות, אולי הם יודעים משהו, ואני אשם בסיפור? מה הם יודעים? ולמה הם חושבים שזה קשור אליי?

הם פנו אליי וביקשו ממני ללכת איתם לחדרי בשביל הפרטיות. הדבר היחיד שאני יודע על הזכויות שלי, זה "שאני רשאי לשמור על זכות השתיקה", בזה הידע שלי הסתכם, הוא לא רחב במיוחד. עצבים התפשטו בי עם מחשבות שמטרידות אותי ומערערות את הרוגע הנפשי שניסיתי ליצור, רציתי לשדר קור רוח ולהראות שאני לא אשם ולא יודע כלום, אך זה לא עבד לי, כף ידי הייתה רטובה בזיעה ששטפה אותי. אני חתיכת חנון. "תירגע, ילד," אמר אחד מהשוטרים בקולו האדיש, "אנחנו רק שואלים אותך כמה שאלות פשוטות." הפחד מהשאלות שהולכות לנחות עליי פרצו לתוכי, עד כמה הן הולכות להיות פשוטות, ואיך הם מגדירים בכלל פשטות. רוק חריף שלא עבר לי בגרון התפשט בפה שלי. אני ישבתי על מיטתי והם נמצאים בפינות החדר. השוטר הראשון פתח פנקס ונתן לעצמו לכתוב, השני התקרב אלי בשאיפה כבדה ובמבט שחודר לי לנשמה ומנסה לקרוא אותי. בזווית העין קלטתי אותו פותח את מצלמת הגוף שלו, מי הם חושבים שאני. הוא הוריד את כובע המשטרה שהיה לו על הראש וחשף את שערו. "כמה קרוב היית לנויה?" שאל בקולו העמום. ערערתי בתשובה ועניתי לעצמי, באמת ובכנות, לא הייתי קרוב אליה, אני לא יודע עליה כלום, התחלתי להבין את גודל הבעיה. "ילד?" הוא פונה אליי כאילו אני בן עשר וקוטע את מחשבותיי, ניערתי את עצמי והכרחתי את עצמי להתרכז בדבריו. בתחושת חוסר וידע חיפשתי בין המילים תשובה. "אני לא מבין מה קורה פה," אמרתי בתמימות לא אמיתית. השוטר השני הפסיק לכתוב והציג חיוך צבוע מלא בכישרון, וסיפר, "נויה, היא חברה שלך מהכיתה. היא נעדרת כרגע, כבר יממה וחצי, אבל הכל בסדר אנחנו לא מתייחסים לכך במיוחד, כי זה דבר נפוץ בקרב מתבגרים. אמא שלה פנתה אלינו בדאגה ואנחנו פשוט מבצעים ביקורות לכל מי שמכיר את נויה, כדי לראות אם היא מתחבאת בביתו." השוטר הזה נראה חביב יותר, ומעצבן יותר. היה כאילו הם משחקים את הסיפור השוטר הטוב והשוטר הרע. לאחר דבריו, עיניהם הכהות נראו פחות מאיומות. המדים שלהם נקיים ונראו חדשים, שיערם השחור מוברש לאחור, וניחוח הבושם החזק שלהם הפך להיות נוכח באוויר פתאום. ואז הבנתי שהם פה במקרה, הם לא מכירים אותי. זאת הייתה אמא של נויה שפנתה אליהם קודם, מראש, הגעתי למסקנה שאם הם אפילו לא יודעים מי אני התלונה שהגשנו עכשיו בכלל לא נשלחה, סביר להניח שהם בכלל לא התייחסו אליה.

החששות המשיכו לרדת שהם סתם דיברו איתי על דברים לא קשורים, חשבתי שהם יבקשו ממני לספק מידע ספציפי אודות נויה ועל איפה היא, אך הם סתם רצו שאני אשתף על התנהגותה אם הייתה שונה בזמן האחרון. אני לא באמת שיתפתי פעולה עם השוטרים, אחרי שאמרתי להם שאני רק לומד איתה באותה כיתה הם לא ראו בי פוטנציאל אפשרי שיכול לעזור. הם סיימו בלשאול שאלות שבחלקן לא היו חשובות במיוחד, כאילו הם רק ממלאים טופס בשביל לצאת מידי חובה. הם מהרו מאוד לסיים וארזו את חפציהם ויצאו מהבית בזריזות, ונכנסו לניידת. הבנתי שאני נזקק לעזרה, אך אף אחד מחבריי לא יהיה מוכן לשתף פעולה כרגע במציאת נויה, הם יותר מידי דבקים ברעיון שהמשטרה תטפל בזה והם יוכלו לעזוב את זה ולהמשיך הלאה. זה היה רק אני שלא חושב ככה, אני מאמין שיש פה סיפור גדול יותר. רק אני עומד לבד בפני התעלומה, והזמן החל לרוץ מול עיניי. באופן מאוד ברור, אני ידעתי שאני זקוק לשותף, מישהו שבאמת יכול לתרום לי, מישהו שבאמת מכיר את נויה אבל אחד כזה שלא מכיר אותי או את חברים שלי, שיהיה מבחוץ. וכמובן שלא יבליט את הקשר שלנו וישמור את זה בסוד.

בלי לחשוב יותר מידי עלתה לי התשובה המושלמת.