בין העצים

פרק 10- שיר

הבוקר התחיל כל כך יפה ומבטיח, כאילו העולם מחייך לי. הכל היה כמו שצפיתי, עובד ומתקדם לפי התכנון. הספרנית ענתה לנו בזריזות והעניקה לנו בשורות טובות. ואפילו פלוץ הגניב לי חיוך קטן, הרגשתי איך זה מאיר לי את היום. אך ברגע שהגעתי לחברות שלי, הכל השתנה ברגע. צלצול הטלפון חדר מתוך השקט, אבא שלי התקשר וישר ידעתי על מה הולכת להיות השיחה, איזה חדשות יכולות להיות, קצה חוט, פתרון או שוב מחסום, אך למה שקרה לא ציפיתי. תחושת החופשיות שלי נעלמה ברגע, ואני הבנתי שמשהו רע הולך לקרות, תחושת בטן בלתי מוסברת. עניתי במהירות לשיחה, שמאתמול אני מחכה לה, ואז הגיעה הבשורה הנוראה מכל, אבא שלי ניסה לספר לי בעדינות שיא על התוצאות, השוטרים מצאו את מיקומו של הטלפון במקלט. בשעות הלילה הם הגיעו במהירות לחפש את נויה, נגד עיניהם התגלתה תמונה מזעזעת, גופה של ילדה קטנה, שנראה ששייך לנויה ואכן אומר שהיא נפטרה כבר ממזמן. מתוך התפיסה של הגוש הקיים שמזכיר באמת גופה הם הבינו שבזמן הממושך שנויה הייתה שם, יצורים שחיו במקלט הריחו את הגופה ואכלו אותה, השוטרים החליטו לסיים את החקירה בחוויה הזו: נויה נפטרה מחוסר אוויר במקלט, לאחר שנתקעה בחדר ולא הצליחה לצאת. בגלל ריח הגופה, החולדות אכלו אותה במשך כל הימים שהייתה שם.

זרקתי את הטלפון על הרצפה כאשר אבא שלי עדיין היה בשיחה, והדבר היחיד שראיתי זה מסך שחור. פרצתי בבכי ורצתי למצוא את פלוץ. הקרקע נראתה כאילו מתמוטטת מתחתי, וכאשר ספרתי לו על מה שקרה, הוא איבד את הכוחות שלו, והתמוטט בדיוק כמו שציפיתי מכולם, זה מעט הכבוד שמגיע לנויה, אך אף אחד לא הגיב במיוחד. כעסתי עליהם על כך שהם ירדו למקלט והכל נגמר כך. אך חלק ממני סירב להאמין לסוף הזה, הלב שלי כאב, והתחושה של חולשה מתפשטת בגופי. נראה שהמציאות המאכזבת מתפשטת בתודעתי, וכל מה שהיה פעם כה מוכר ובטוח עכשיו נהפך לבוץ שוקע וכואב. מעט הטוב שהיה לי בראש הבוקר נעלם לחלוטין, ואני מרגיש איך הייאוש מתפשט בתוכי.

~~~

הגעתי הביתה וברגע שפתחתי את הדלת לחדרי, הכאב חדר אל תוך עומקי נשמתי. ידעתי שהתקופה הקרובה תהיה הקשה והמתסכלת ביותר בחיי, חברה הכי טובה שלי נלקחה מעולם הזה במהירות. מישהי שלא הספיקה לחוות ולנצל את הטוב שיש בחיים, ילדה שלא מגיע לה בכלל המוות הזה, נערה שתישאר נערה לנצח, שלא תגשים את חלומה ולא תגיע לצבא, היא לא תקים משפחה חדשה בעצמה, שזה היה הדבר שרצתה יותר מהכל, דבר שהגיע לה יותר מהכל.

שכבתי על מיטתי, והבכי המר מילא את החדר. נעלתי את הדלת ולא אכלתי כלום ולמשך שלושה ימים אני נמצאת במצב של חוסר תקשורת עם העולם החיצון. כללי השגרה שלי נמחקו ונעלמו, והאכזבה התפשטה בכל שטח בחיי. תחושת האובדן הכבידה עליי, כל התחושות הפנימיות שלי התמלאו ברחמים שהפכו לכאב חודר. מעולם לא חוויתי אובדן כה עמוק וטרגי. הלוויה ושבעה ישר התקיימו על המוות של נויה, אך אני לא הצלחתי ללכת. המוות שלה רודף אותי בכל רגע של חיי. ולא הייתי מסוגלת ללכת, האשמה שלי על עצמי מציקה למחשבותיי וקורעת את נשמתי. אני יודעת שלא מגיע לה כל זה, ושהתביישתי בחברות שלנו, אני מצטערת שלא הספקתי להודות להעריך ולהיפרד ממנה שיכולתי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות בשבילה כרגע זה לא להפסיק לחשוב עליה. ולהימנע מלשכוח אותה, כי רק כך אוכל להיפרד ממנה לתמיד. ושאולי תחושת האשמה תרד ממני קצת. רק עכשיו הבנתי את המשפט הידוע, רק שאתה מאבד משהו אתה מבין את הערך שלו.