בין העצים

פרק 9- ???

חזרתי לביתי הצנוע, ביחס לבית של שיר, והתענגתי על תחושת הבית, אחרי שיחת נזיפה ודאגה מצד ההורים שלי, הלכתי כבר לכיוון החדר אחרי שאח שלי הקטן קיבל קצת מכות ממני, לפי דעתי הוא התגעגע. ונכנסתי לחדר.

אחרי שישנתי כמעט יממה לא הייתי עייף, למרות שכבר כאבו לי הרגליים מכל ההתרוצצויות עם שיר בקניון, אף פעם לא חשבתי שאני יכול להנות ככה מהמקום הזה. זינקתי ושכבתי על מיטתי והסתכלתי על התקרה שלי בחדר. הקול של שיר לא מפסיק להדהד לי במחשבות, אני לא יכול להוציא מהראש את העובדה ששיר דיברה עם נויה פשוט בטלפון, ממש הייתה דרך קלה יותר, איך לא חשבתי על זה בעצמי, ניסיתי להתקשר אליה גם אני לא אשקר, אבל היא לא ענתה לי באף פעם מן הניסיונות, קנאתי ששיר הצליחה ככה להגיע לתשובות בכזאת קלות, אני עד עכשיו השתגעתי וכלום לא קרה.

בהתחלה התקשיתי להאמין לזה אבל הבנתי שאחרי מה שאני ושיר עברנו לא תהיה סיבה שהיא תמציא את זה, חשבתי בראשי בתוך איזו בקתת עץ נויה יכולה להיות, לא רציתי לצפות שהמשטרה תצליח לגלות אבל משהו בי כן רצה להאמין בהם, הם הפתרון והדרך הפשוטה וההגיונית למצוא את נויה, אבל פשוט מרגיש לי שכל הסיפור הזה לא הגיוני, אז אין סיבה שהפתרון יהיה מהיר וקל.

קמתי מהמיטה וכתבתי על דף את כל הרעיונות שיכולים להיות אופציה למיקומה של נויה, הרצתי בראשי את מילותיה של שיר, אך באותו זמן התעכבתי על הדרך בו שיר סיפרה לי את זה, שיגע אותי שהיא האמינה שזה פשוט יגמר ככה מהר, אני לא שלילי אני פשוט מציאותי, זה לא יכול להיות, גם אם המשטרה תצליח זה לא יגמר מהר כל כך. נזכרתי גם בשאלה ששיר שאלה אותי באותו זמן וקטעה את סיפור ההצלה שלי באמצע, רק מהמחשבה על השאלה הלב שלי התחיל להגביר את קצב פעימות הלב שלי, אני רוצה להרגיש את נויה אני מוכרח, אני רוצה לאהוב אותה ולבלות אותה, להכיר את כולה, כל מה שאני עושה זה למענה, ואני אמשיך גם אם אני אצטרך לטוס לירח, המחשבה הזאת היא האור בקצה המנהרה שלי, היא עוזרת לי להישאר יציב על הקרקע ונותנת לי כוח להמשיך. בסיפור המטורף הזה, הכל בשביל נויה, המחשבה החיובית שאני בסוף אמצא אותה היא שמתניעה אותי להמשיך.

נשארתי ער בטלפון על המיטה וחיכיתי לשיחה משיר, שתודיע לי על התשובות של גילוי השוטרים, ליבי לא ייתן לי מנוחה עד שאני לא אשמע מה יש להם להגיד. אני חייב כבר לדעת, עם הזמן שעובר אני מתחיל להשתגע ממה שהם יכולים לספר, הזמן לבד לא עשה לי טוב.

הלילה כבר הגיע ואני מסתובב בבית כמו סהרורי, עם הטלפון ביד אחת ויד שנייה מגרדת בראש, אני עדיין מרגיש את התחבושת לוחצת עליי, למרות שהיא לא נמצאת.

"לך לישון פלוץ, אני רואה שאתה מחובר", הודעה קפצה לי בראש המסך של הנייד, ישר ליבי התרגש מצליל חיים מהטלפון, אבל זאת הייתה שיר שסתם נתנה לי תקווה לשווא, אני קצת מבולבל מהיחסים שלנו, היא נותנת לי תחושה שונה בכל פעם, ראשית היא מגעילה אליי ואז הופכת לנחמדה שהיא קונה בגדים, ואז שוב מגעילה שאנחנו מגיעים לביתה, אני חושב שאחת הסיבות שהיא מגעילה זה בגלל היחסים של ההורים שלה, אני מאמין שזאת הסיבה שהיא לא מזמינה חברים לבית שלה, למרות שהיא נראית אחת כזאת שרק מחכה להשוויץ בכל מה שיש לה בפני כולם.