בין העצים

פרק 13- אביאל

שיר לא מפסיקה למשוך אותי לכיוונה בשביל שאני אעמוד, היא לא מבינה שאני לא יכול, אין לי כוח פיזית לדבר, אז לעמוד בכלל לא, אני מרגיש חלש, והשפעת הכדורים שהאחות הביאה לי בבוקר מתחילה להתפוגג פתאום. במשך אותם שלושה ימים אחרונים הסכמתי לכל דבר שהאחות אמרה לי בשביל שאני אצא מפה כבר, לקחת את הכדורים באמת, זאת הייתה הדרך המובטחת להשתחרר, אחרי שהיא הביאה לי אותם היא התרגשה לקחת אותי מידי יום לחצר לנשום קצת אוויר, בסופו של דבר רינה עזרה לי מאוד, היא הקלה על השהות שלי כאן. הכדורים הפכו אותי לעייף תמידית אבל לפחות באמת נרדמתי ולא הרגשתי שמסתכלים עליי, אהבתי את התחושה שהכדורים הביאו לי, גם אם זה מתלווה בדיכאון. אומנם אני מרגיש שאני עומד להשתחרר אבל אני כן מתכנן להמשיך לקחת את הכדורים.

"נו!", שיר לא מפסיקה לצעוק עליי שאני אתרום כבר מהכיסא, נוח לי איתו אני מרגיש כמו תינוק, אבל אז דמעות החלו לזלוג מעינה של שיר, לא רציתי שתבכה בגללי, לא דיברתי איתה כל השבוע אני אפילו לא רוצה לדעת איך היא מרגישה עכשיו ומה היא עברה כל הזמן הזה לבד. החלטתי עכשיו לנסות להתרומם בחזרה ולא להתנגד למשיכה שלה, ושעשיתי זאת באמת הצלחתי, עמדתי על שני רגליי, אומנם אחזתי בשיר בשביל שלא אפול אך הצלחתי קצת בעצמי, אני צריך להתרגל, לא עמדתי במשך כל אותה תקופת הכדורים.

"מה יהיה, עד מתי אני אצטרך להחזיק אותך" אמרה לי שיר אחרי שהסתכלתי עליה, היא חייכה ומבטה היה מקסים, היא לא שמה על עצמה איפור ושערה היה פרוע מרוב כל המאמץ, היה נחמד לראות את שיר ככה, פשוטה. פשוט מפגינה כלפי דאגה, כל מי שדאג לי בתקופה הזאת נשמר לו אצלי מקום בלב, הערכתי אותו הרבה יותר.

שיר עמדה בגב אל פתח החצר כאשר ראיתי מאחוריה את רינה האחות עומדת ביחד אמא שלי ומצביעה עליי בגאווה שאני עומד, רציתי להוכיח להן כל עוד הן מסתכלות שאני בסדר, וידעתי שאם עכשיו אני אנשק את שיר זה יהפוך לכרטיס היציאה שלי מכאן, להפגין רגש חיובי אחד זה השלב האחרון שלי בהחלמה.

לא נעים לי לספר אבל שיר היא הנשיקה הראשונה שלי, לא ידעתי מה לעשות אך במבט שהיא עשתה לעברי ידעתי שהיא לא תתנגד לנשיקה ממני, היא תזרום איתי מתוך רחמים, וזה מה שבאמת קרה, נישקתי אותה בעדינות לא מיומנת ומשם היא הובילה.

הנשיקה הזאת הייתה כפית, היה נחמד להרגיש על מה כולם מדברים, קירבתי אותה אליי יותר בזמן הנשיקה והסיטואציה הרגישה לי נוח, שיר נישקה אותי ברעב ואני החזרתי לה, ידעתי שאחרי זה מקומה בליבי יתרחב עוד יותר. אני רואה אותי ואותה מצליחים להתאהב אחד בשני בסתר, אך לעולם לא נודה בזה, היא לנצח תתבייש בי ואני לנצח אחשוב על נויה כאשר אני איתה.

הנשיקה שלנו התנתקה והבטנו אחד בשנייה במבוכה ורגשנות, אני לא אשקר שהתעוררו בי רגשות חיובים, תמיד אהבתי להיות בקרבה של שיר מאז שיחסינו התחילו להיות טובים. "היי אמא", קראתי לאימי שהתקרבה מאחוריי שיר, שמחה הופיעה על פניה והיא התרגשה לראות אותי ככה, המשימה הושלמה. "אתה צריך לחזור לחדר, המבקרת החמודה שלך יכולה להישאר איתך ולהתלוות אלייך", אמרה אליי אימי והתייחסה לשיר, עודד אותי ששיר הולכת להיות איתי עוד קצת, מרגיש לי שהכל חוזר להיות קצת כמו פעם, שלפני הבשורה.