פרק 24

145 21 166
                                    

התגעגעתן?!?! אני יודעת שאני התגעגעתי!
לפני שאנחנו מתחילות את הפרק רציתי לפרגן למישהי מיוחדת מאוד באפליקציה!
harry_israel
היא כותבת מדהימההה, באמת אני מכורה לכל דבר שהיא כותבת
והיא התחילה לפרסם כאן פאנפיק מ ד ה י ם בשם 'אקדמיית גאדפאוור'.
רוצו לקרואאאא 😍

ועכשיו, לפרקקק❤️

💚💙

💚נקודת מבט כללית💙

"בוקר טוב, סאנשיין." לואי העיר את הארי, שפתח את עיניו והביט בו בחיוך.

"אתה נראה כמו מלאך." הארי אמר לו וגיחך.

"איך הרגל?" לואי שאל, מעביר את ידו על גבי הרגל של הארי, מה שגרם לו להתכווץ מעט. "אני מבין שזה עדיין לא השתפר."

"בזכות הטיפול המסור שלך, כן השתפר מעט." הארי אמר בזמן שניסה להתרומם מעט ולשבת על המיטה.

"התכוונת לטיפול המסור של טיילור" לואי אמר, תחושת קנאה השתלטה על גופו. הארי בחר שלא להגיב, ובמקום זה נתן לו מבט מרגיע.

"יש תוכניות להיום?" הארי שאל, והוא הנהן.

"הבנים רוצים לעשות עוד מסלול, הבנות רוצות ללכת לקניות ביחד. סיכמנו שנתפצל וניפגש בצהריים במסעדה שנמצאת כאן ביער." לואי הסביר לו את כל מה שדיברו עליו בזמן שהוא ישן.

"אה, הבנתי.." הארי אמר, חיוכו מעט ירד. "הרגל שלי עדיין פצועה, אז אני חושב שעדיף שאישאר כאן ולא אצא איתכם."

"כמובן שאתה תישאר כאן, אני לא מרשה לך להתאמץ עם הרגל ולגרום לה לכאוב אפילו יותר." לואי אמר והעביר את ידו בתלתליו של הארי.
"אני אלך להגיד להם שהם יכולים לצאת".

"הם?" הארי שאל מבולבל. "אתה לא רוצה לצאת איתם?"

"ולהשאיר גבר סקסי כמוך במיטה לבד? אני לא אתן לזה לקרות" לואי קרץ לכיוון הארי ויצא מהחדר.
הארי התרגש. סוף סוף יהיה ללואי ולו קצת זמן לבד.

.

"אתה רואה את הבנות?" נייל שאל את זאין, שהביט מסביב ולא ראה אותן. עברו כמה שעות מהרגע שנפרדו מהארי ולואי, והשאירו אותם בבקתה לגמרי לבדם. ליאם ונייל היו היחידים שהבינו שהשניים לא כל כך מבואסים להישאר לבד.

"הנה, אני רואה את ג׳מה." סטן אמר והצביע לכיוון אחד השבילים, ותוך כמה שניות הם ראו את שאר הבנות, מתקדמות לכיוונם.

"איך היה המסלול?" אמיליה שאלה בהתעניינות, והדביקה נשיקה לשפתיו של נייל. אתמול הם שכבו בפעם הראשונה, מה שגרם להם להיות אפילו יותר דביקים מלפני כן.

"כל כך פספסתן, הוא היה אפילו טוב יותר מאתמול." שון אמר בחיוך, וליאם הנהן בהסכמה.

"הארי עדיין פצוע?" ג׳מה שאלה, והבנים הנהנו.

Habit || Larry StylinsonWhere stories live. Discover now