עולם משלנו

דיר חזירים

קמילה

אני לא מצליחה לנשום. אני מרגישה שאני נחנקת, החמצן לא מצליח להיכנס לי לריאות, כל מה שאני רואה סביבי זה מים. בכל מקום. מתחתי, מעליי, לכל כיוון שאני מסתובבת אליו. אני רואה רק מים וחושך.
אני מוקפת.
צרחה מפלחת את אוזניי כשאני פתאום רואה את אמא בתוך האוטו שוקעת מתחתי, היא קוראת לי אבל הקריאות נשמעות עמומות בתוך המים, אני מנסה לשחות אלייה אבל אני לא זזה לשום מקום, כאילו שמו לי משקולת של טון על הרגל וזרקו אותי לקרקעית ללא יכולת לזוז, כל מה שנותר לי לעשות זה לנסות לצרוח את נשמתי עד שהגרון שלי יכאב ומישהו יבוא לחלץ אותי - אותנו.
בתוך תוכי ידעתי שזה לא יעזור לי כי אף אחד לא ישמע אותי.
אבל בכל זאת צעקתי. ״אמאא!!!!״ ״איפה אתת!!!??״ ״הצילווו!!!!״ לא הצלחתי לשמוע כלום חוץ מאת הניסיון הכושל שלי להשמיע קול. אחרי שתיקה שהרגישה כמו נצח, למרות שאני בטוחה שחלפו רק כמה שניות, אני שומעת שמישהו קורא בשמי. ״קמילה!!״ עוד שתיקה.. ״קמילה!!!!!, תתעוררי!!!..״ בלבול שתף אותי כשלא הבנתי מאיפה מגיע הקול וידעתי שהוא לא של אימי. הקול הזה היה הרבה יותר צרוד וגבוה, לאט לאט הקול נעשה צלול יותר. כשפקחתי את העיניים ראיתי את ג'ודי מול הפרצוף שלי.
בהלה שטפה אותי כשהרמתי את ראשי מהשולחן במהירות כשתמונה ברורה של פנייה התבהרה מולי, יכולתי לראות את כול קמטי הקונסילר הכושל שלה. ״קמילה גארסיה!! מה נראלך שאת עושה נרדמת במשמרת!??״ צעקה עליי ג׳ודי. ״מ..מה??״ אמרתי, מבולבלת ומסנוורות פתאום מהאור החזק של המנורות העגולות מעל ראשי. עבדתי בבית קפה בסגנון שנות ה90, מסתבר שזה עוד קטע. ״אני מצטערת ג׳ודי ל..לא שמתי לב שנרדמתי, אני מבטיחה, בבקשה, זה לא יקרה שוב.״ הפתעתי את עצמי כשהתחלתי להתחנן לג׳ודי שלא תפטר אותי או שתכריח אותי לשטוף את כל המאתיים סכומים וצלחות שהתאספו בכיור בסגירה, ותשאיר אותי כאן כל הלילה לשטוף את הגועל הזה... , שנאתי שהיא עשתה את זה. זאת לא פעם ראשונה שהיא השאירה אותי לשטוף את כל הכלים עד מאוחר. זה קרה רק ארבע פעמים בנתיים אבל פעם חמישית תספיק לג׳ודי לפטר אותי אחרי ששוב נרדמתי בזמן משמרת. זאת לא באמת אשמתי שאני עייפה מאישה בת 50 ממורמרת שמשאירה אותי לשטוף כלים עד שתיים בלילה.
מה היא מצפה בדיוק, שאני אבוא יום אחרי לעבודה בדילוגים ואתן לה נשיקה גדולה על הלחי ‏בתור הוכרת תודה על שיש לי מחסור שינה בזכותה!? , כן בטח...ממש תודה ג׳ודי...
״נמאס לי לשמוע אותך מתנצלת קמילה! את לא עושה כלום חוץ מלישון במשמרת שלי, את אמורה לנקות את השולחנות ולהגיש אוכל לסועדים, לא לרייר להם על השולחנות, זאת האזהרה החמישית שלך בפחות משבועיים!״ בהתחלה הבנתי למה היא כועסת, הרי אני באמת נרדמת לה בזמן שאני אמורה לעבוד, אבל היא טעתה כשאמרה שאני לא עושה כלום. אני עושה, והמון. ואם כבר מדברים, אני עושה יותר מכל עובדת פה! - בלי להעליב. ״ג׳ודי, סליחה, אני מבינה שזה מכעיס אותך אבל להגיד שאני לא עושה כלום זה שקר ואת יודעת את זה!, אני כל יום עובדת פה במשך עשר שעות וקורעת את התחת שלי בשביל כמה גרושים מסכנים בחור הזה שאת קוראת לו ״בית קפה״ איזה בית קפה תגידי לי!? זה נראה כמו דיר חזירים, לפני שהגעתי המקום היה נראה כמו זוהמה ועכשיו תראי איזה מצוחצח הוא, וזה בזכותי!״ צעקתי עלייה. ראיתי את הווריד של ג׳ודי בולט מהמצח מרוב שהיא רתחה בכעס, הייתי בטוחה שהוא כבר יתפוצץ עד שאני אסיים את הנאום הקטן שלי, אבל גם אני כעסתי. שנאתי שאנשים מפקפקים בעבודה שלי ושופטים אותי, נמאס לי מזה. והתכוונתי להגיד את כל מה שרציתי לומר לה, ״עם כל הכבוד ג׳ודי אבל להכריח את העובדים שלך להישאר לשטוף כלים עד אמצע הלילה לא נראלי כל כך חוקי את חושבת?, במיוחד כשזה הרבה זמן אחרי שה'בית קפה' כבר נסגר ואין סיבה מוצדקת להישאר עד כל כך מאוחר״ אמרתי בזמן שעשיתי ‏גרשיים עם האצבעות שלי כשאמרתי את המילה 'בית קפה', אחרי הכל אני באמת מופתעת שאנשים באים לאכול פה עם איך שמריח פה, כאילו השתמשו בשתן במקום בסבון לשטוף את הרצפות - ואני ממש לא אחראית על שטיפת הריצפות פה.
ראיתי איך ג׳ודי מתחילה לרעוד מעצבים והתחלתי קצת להתחרט על הפליטת מילים שלי... אמא הייתה נוהגת להגיד לי שיש לי חתיכת מזג ושאני צריכה לשלוט בו אבל עכשיו שהיא איננה אין מי שירגיע אותי כשזה קורה... ״מיס גארסיה...״ אמרה גודי בקול נמוך ואיטי. ״את, מ.פ.ו.ט.ר.ת !!״ הדגישה ג׳ודי כל אות במילה. כל הבית קפה השתתק, הסועדים הפסיקו לאכול ופינו את צומת ליבם אלינו. רוב האנשים שאכלו ישבו בתאים צמודים לקיר עם חלון שהשקיף לנוף ניו יורק - וכשאני אומרת נוף אני מדברת על חולדות ואנשים משוגעים שהולכים ברחובות ערומים.
הסטתי את מבטי באיטיות מהפרצופים הסקרנים של הסועדים בחזרה אל הפנים האדומות של ג׳ודי.
באותו הרגע עיקלתי את המילים שג׳ודי אמרה לי וכל הדם אזל לי מהפנים, אני בטוחה שהייתי נראת לבנה כמו קיר. כאילו ראיתי הרגע רוח רפאים.
״מ..מה..?״ לא הייתי באמת ככ מופתעת שהיא פיטרה אותי, ידעתי שהיא תעשה את זה באיזה שהוא שלב, פשוט לא חשבתי שהשלב הזה יהיה עכשיו. הייתי צריכה את העבודה הזאת יותר מכל דבר ואני פישלתי, פישלתי בגדול. ״ג׳..ג׳ודי, בבקשה אל תעשי את זה אני מתחננת, ג׳ודי!״ היא הנידה בראשה לשלילה ״לא. אני לא רוצה לשמוע את זה קמילה, היה לך את ההזדמנות שלך. בעצם היו לך יותר מידי הזדמנויות שנתתי לך ואת נכשלת בכולם וניצלת אותם לרעה. את חסרת תועלת פה ואני בטוחה שתהיי גם במקומות עבודה אחרים!״
המילים שלה פגעו בי כמו דקירה בלב, אבל לא הראתי לה שנפגעתי, אסור. תמיד אמא הייתה אומרת לי לא להראות לאויבים שלי את החולשות שלי כי הם יכולים להשתמש בהם נגדי, וככה פעלתי.
שמתי על עצמי מסכה חסרת רגשות והבטתי בג׳ודי עם פנים אטומות.
התרוממתי מהתא שישבתי בו צמוד לקיר ליד החלון והלכתי לעבר החלק האחורי של המטבח אל חדר ה'מנוחה', לקחתי את התיק שלי עם כל הדברים בתוכו - מה שלא היה הרבה.
ויצאתי בהליכה מהירה מהמסעדה, מבלי להביט לאחור.
____________
אחרי הליכה של כמה שניות וכמה מטרים שהספקתי לצעוד, עצרתי דום והתלבטתי כמה שניות לפני שהסתובבתי חזרה למסעדה, פתחתי את הדלת בחוזקה וצליל של הפעמון התלוי מעל הדלת צילצל והודיע על הגעתי. ג׳ודי עוד לא הספיקה להוציא מילה מפיה כשצעקתי ״Disfruta tu pocilga, puta!!״ וטרקתי את הדלת.

תרגום: (תהני מהדיר חזירים שלך, זונה)
למי שלא הבין קמילה שלנו ספרדייה!

חברים וחברות זהו הפרק הראשון!! לאט לאט תלמדו להכיר את קמילה שלנו ותתאהבו בה אני בטוחה ואני מתה מהתרגשות להציג לכם את לוקה בפרקים הבאים.. בכל מקרה תודה שקראתם אוהבת!!💗