עולם משלנו

להתגבר על הפחדים

לוקה

עברה כבר חצי מהחופשת עבודה שלנו עם לינקולן ואני וקמילה לא הפסקנו להזדיין כמו שפנים.
בימים עבדנו במשרדים ובליליות הזדיינו על כל משטח בסוויטה.
במיטה, בסלון, על שולחן האוכל, במקלחת...
אני לא חושב שיש פינה שלא סימנו.

לפני בדיוק כשבוע ישבתי על הגג כשהיא בוכה על כתפי.
הלב שלי נמחץ כשראיתי אותה יושבת שם.
הצורה שבה דיברה על עצמה הבהירה לי עד כמה קמילה לא מאמינה בעצמה, איך היא מסוגלת לדבר ככה על עצמה?
האישה הזאת הייתה כמו סם הרגעה בשבילי.
בכל פעם שהייתי איתה כל דבר אחר כבר לא עניין אותי.
ראיתי רק אותה.
___________________

״היי גבר, כל החבר׳ה יוצאים לים. טים השתחרר מוקדם, אתה זורם?״ ראף נכנס אל המשרד בסוויטה שלי ושל קמילה.
רק רגע, איפה קמילה?
״מי אלה החבר׳ה?״ שאלתי.
״אנג׳לה, טים, אני וקמילה.״ ראף ענה לי.
השתיקה שלי כנראה ענתה על שאלתו של ראף,
״היא לגמרי הצליחה לסובב אותך על האצבע הקטנה שלה, אה?״
רפאל צחקק ואני יצאתי אחריו.
הוא לא טעה, הייתי הולך בשבילה גם עד קצה העולם.

כמובן שקמילה הצליחה להשיג לעצמה מאיפה שהוא ביקני נוסף - אני משאר שזאת הייתה אנג׳לה.
הוא היה בצבע ירוק זית שהחמיא לגוון העור השזוף שלה והבליט את עינייה הירוקות.
אם כמה שרציתי להשליך את הבגד ים הזה ממנה ולזרוק אותו לפח לא יכולתי להכחיש את העובדה שהיא נראתה בו כמו מלאך.
קמילה שוכבת על הבטנה על מיטת השיזוף בשעה שאני בוהה בה משתזפת.

״הבוס שלי לא צריך לצפות בגוף הכמעט ערום של העוזרת האישית שלו״ קמילה אמרה, מרגישה במבטי.
״אני כבר מזמן יותר מהבוס שלך..״ ליטפתי את גבה ומרחתי עליו את קרם השיזוף.
״אה כן? אז מה אנחנו מר ונטורה?״ קמילה שאלה את שאלת השאלות בניסיון להלחיץ אותי. אבל היא לא ידעה שאני לא מפחד ממחויבות. הפחד היחיד שלי הוא לאבד אותה ואני לא מתכוון לתת לזה לקרות.
״אני כל מה שרק תרצי cara mia.
תרצי שאהיה הבוס שלך אני אהיה.
המאהב שלך? בשמחה רבה.
ארוסך? איפה חותמים?״
קמילה צחקקה ואני המשכתי.
״את שלי מותק, אין לך דרך יציאה.״
היא סובבה את ראשה אליי והרימה את משקפי השמש מעל ראשה. ״אה אז אנחנו לא סטוץ ואני סתם שוכבת איתך בשביל קידום?״ קמילה התלוצצה וסטרתי לישבנה.

״וואץ׳! צחקתי תרגע...סוטה.״
צחקתי וירדתי מטה עם ידי, מורח את השמן ומעסה את ישבנה העגול.
״מישהו יראה אותנו לוקה..״
״שיראו. שכולם ידעו למי את שייכת״ אמרתי.
קמילה נאנחה ועצמה את עינייה כשגניחות קטנות ומסופקות יצאו מפיה.

״למה לא נכנסת למים?״ שאלתי לאחר שתיקה ארוכה.
עינייה של קמילה נפתחו באחת והיא התחילה לגמגם.
״א..אני, אמ.. אני פשוט לא אוהבת את הים, מדוזות וזה״
קמילה ביטלה את דברי עם ידיה.
יכולתי להריח את השקר שלה גם ממרחקים.
״תדברי איתי cara mia, מה הסיבה האמיתית?״
שאלתי בנחת, נותן לה את הזמן.
״זוכר שכשהייתי בבית חולים סיפרתי לך על אמא שלי?״
הנהנתי.
״אני מפחדת להיכנס למים מאז.. מה שקרה.
לבריכות התרגלתי עם הזמן וחזרתי אפילו להנות מהן אבל הים והאגם עדיין מעוררים בי תחושה של פחד בכל פעם שאני בתוכם.
אני פשוט לא מסוגלת, אני ישר נתקפת חרדה ומתחילה להיחנק מהמים״ משכתי אותה לישיבה והושבתי אותה על ברכיי.
״את ידעת לשחות קודם?״ שאלתי.
״כן, אפילו שחיינית די טובה אבל לא יכולתי לגרום לעצמי לחזור למקורות מים שהזכירו לי את מה קרה..״ קמילה הורידה שוב את ראשה ואני הרמתי את סנטרה.
״את חייבת להפסיק להתבייש לדבר איתי cara mia, אני רוצה לדעת הכל עלייך וזה לא משהו שאת צריכה לפחד לספר שלי.״ נישקתי את אפה.
קמילה נאנחה ופתחה את עינייה.
״אתה צודק..״ היא חייכה חיוך קטן שגרם לליבי לפרפר.
״בואי אנחנו נכנסים למים״ התרוממתי ולקחתי את ידה בידי.
עיניה התרחבו והיא משכה את ידה לאחור.
״לא לא לא, אין סיכוי לוקה.״
״הדרך היחידה להתגבר על פחדים היא להתמודד איתם קמילה.
את לא רוצה לפחד ממשהו לנצח נכון?״ הרמתי גבה.
״ו..ומה אם אני כן?״ קמילה נעמדה מולי עם ידיה על מותנה. ״קמילה?״
״כן?״
״את סומכת עליי?״
״יותר משאני מוכנה להודות.״
״אז תסמכי עליי כשאני אומר שאני שומר עלייך, לא יקרה לך כלום במשמרת שלי.״ החזקתי את פנייה ונישקתי את ראשה.
היא הנהנה בהסכמה ולקחתי את ידה כשאנחנו מתקדמים יחד אל המים.