עולם משלנו

קפה שחור

לוקה

טרקתי את הדלת בחוזקה מאחורי גבו של טים בעודי נועץ את מבטי בעיניי האמרלד של האישה שעכשיו אני יודע ששמה הוא קמילה גארסיה.
האישה ששפכה את המשקה שלה עליי, האישה שקיללה אותי לא רק באנגלית אלא גם בספרדית לוהטת, האישה שזלזלה בי.
ויותר מכל, האישה שהעסיקה את מחשבותי ללא הפסקה.

קמילה התרחקה ממני לאט ובפחד, היא ידעה שאני מזהה אותה ואני ידעתי שהיא יודעת מי אני. התחלתי להתקדם לכיוונה עד שהתחת שלה נתקע בשולחן העבודה שלי. ״מי היה מאמין...״ התחלתי להגיד, ״האישה עם הפה החצוף מהמועדון בסוף תבוא אליי בכוחות עצמה מבלי שאצטרך להרים אצבע״ אהבתי את הרעיון שהיא עכשיו תעבוד תחתי, ולא רק תחתי.
היא תהיה עכשיו העוזרת האישית שלי ואני אוכל לגרום לה לעשות את כל מזימותי, כמו בובה קטנה על חוט שנועדה במיוחד בשבילי...נראה שהיום הוא היום שסופסוף תהיה לי עוזרת אישית ליותר משבועיים.

״א..אני..״ קמילה התקשתה בלמצוא את המילים שלה אבל מהר מאוד התאוששה והחליפה את הבעת פנייה המפוחדות בפנים מלאות ביטחון עצמי ואומץ כאילו לפני שנייה בכלל לא איבדה את הלשון שלה. הערכתי את העובדה שהיא לא נתנה לי לראות את הפחד והחשש בעיניים שלה אבל זה לא אומר שלא ידעתי איך אני באמת משפיע עלייה, לא משנה כמה מסכות והבעות פנים היא תעמיד על עצמה.
״אני רק רוצה להגיד לך מר ונטורה שעכשיו שאנחנו נעבוד יחד באותו המקום ואני אהיה העוזרת האישית שלך, אני ממליצה לנו לשכוח את האירועים שקרו ביננו בעבר ולהמשיך העלה.״ כבשתי צחוק מהניסיון החמוד שלה לדבר בסמכותיות כשיכולתי לראות דרכה כמו זכוכית עד כמה היא רעדה בפחד לאבד את העובדה שהרגע הצליחה להשיג. הרמתי גבה בשעשוע וחייכתי בחצי חיוך, ראיתי את הבעת פנייה הרציניות מתחלפות במהירות האור לכעס. ״אני לא חושבת שזה מצחיק מה שאני אומרת לך אדוני, אני רצינית.״ - אדוני? באמת קמילה?

היא המשיכה לנסות להישאר אמיצה והבנתי שיש לי פה חתיכת פייטרית. חבל בשבילה שאני אחד כזה בעצמי.
״ואני לא חושב שאת מבינה מה עומד לקרות עכשיו גברת גארסיה...״ אמרתי בטון נמוך ואיטי, רק להבזק של שנייה ראיתי את המבט של קמילה יורד למטה אל שפתיי ובחזרה אל עיניי במהירות. החלטתי לנצל את ההזדמנות שבה היא לא הייתה מרוכזבת בלשנן כל חלק וחלק בפניה היפות.
אני לא יודע אם היא מודעת לכמה שהיא הייתה יפה אבל יכולתי לראות את היופי הטבעי שלה גם מתחת לשכבת האיפור ששמה.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היו העיניים הגדולות שלה, הן היו ירוקות כלכך שהייתי בטוח שאני מסתכל על ציור מים, היו לה ריסים שחורות וארוכות שהקיפו את העינייה, אף קטן עם כמה נמשים זעירים שכנראה רוב האנשים לא היו שמים אליו אליהם, שפתיים עבות עם נקודת חן קטנה מעל השפה העליונה שלה בצד ימין, וצלקת קטנה על הגבה השמאלית שלה. רציתי לדעת על האישה הזאת הכל. כל פרט קטן, כל חוויה שחוותה, כל טראומה שהשאירה עלייה צלקת נפשית ופיזית. רציתי הכל.
לא ידעתי מה זה לגביה שגרם לי לרצות אותה כלכך אבל החלטתי להסתכל על הצירוף מקרים הזה שאני רואה אותה שוב בתור גורל.
״מה יקרה עכשיו?״ שאלה אותי קמילה והוציאה אותי מהמחשבות שלי עלייה, כבר כמעט שכחתי מה עמדתי להגיד כי הייתי כלכך מוסח על ידי יופייה, אבל לא הייתי נותן לה את התענוג על שהשאירה אותי ללא מילים.