עולם משלנו

אפילוג

לאחר שנתיים

קמילה

לעומת שאר הבנות בגיל 14 שמדמיינות את החתונה שלהן,
אני מעולם לא חשבתי עלייה.

לא בגלל שלא רציתי להתחתן או כי לא האמנתי באהבה.

אני פשוט מעולם לא חשבתי שאצליח להגיע אליה.

אז העדפתי לא לחשוב עלייה או לדמיין איך תראה או איזו סוג של שמלה לבנה אלבש.

לחשוב על כך רק יכאיב לי יותר ויזכיר לי שלעולם לא אוכל לחוות אותה.

אבל היום אני כאן.

עומדת מול המראה בשמלת חלומותי,
מוקפת באנשים שאני אוהבת ואני סופסוף מאושרת.

הייתי רוצה לחזור בזמן ולהגיד לקמילה בת ה14 שהיא הצליחה.
שהיא עברה את זה ושזה לא הסוף.

שיום אחד היא תהיה מאושרת ותחזיק זר פרחים ורוד בזמן שהולכת בשביל החופה אל בעלה.

גבר שהיא בטוחה איתו ולעולם לא תרגיש מבוהלת שוב.
גבר שיאהב אותה לנצח לא משנה מה.
גבר שהיא תוכל להישען עליו והוא יתמוך בה בהכל.

והגבר הזה יהיה בעלי.

״אני עומדת לבכות.״
אנג׳לה משכה באפה כשדמעות בעיניה.
סוזי שיושבת ליד מלטפת את גבה כדי שתרגע.

״אנג׳ אף אחד לא מת.״
צחקתי.

״תסתמי, החברה הכי טובה שלי מתחתנת!״

היא התרוממה מהספה בחדר וחיבקה אותי חזק, חונקת אותי יותר מהמחוך שלבשתי.

״אני אוהבת אותך קמי ואני כלכך שמחה בשבילך.״

״גם אני אוהבת אותך אנג׳.״

דפיקה על הדלת נשמעה וראשו של טים הגיח ממנה.
״מוכנה?״
הוא שאל.

״יותר משאני אהיה אי פעם.״
הסתכלתי על השתקפותי במראה פעם האחרונה ויצאתי מהחדר כשהבנות מאחורי.

במסדרון חיכה לי לא אחר מאשר רפאל שילווה אותי אל החופה.

״את נראת יפהיפייה קמילה.״
הוא אמר ואני השחלתי את ידי אל ידו.

״תודה ראף.״
חייכתי ונשמתי עמוק.

״נתראה בחופה.״ אנג׳לה חלפה במהירות ונישקה את לחי וכך גם סוזי וטים אחריה.
צחקתי בשעשוע כששלושת החברים שלי נישקו את לחיי אחד אחרי השנייה.

״תודה שאתה עושה את זה.״
אמרתי לאחר שתיקה שבה אנחנו מתקדמים אל הדלתות.

״ברור קמילה, אני שמח לעשות את זה בשבילך.״
הוא חייך ולא יכולתי שלא לחייך אליו חזרה.

הדלתות נפתחו ומספר של כ300 איש נעמדו על הרגליים כשמוזיקת הכלה התחילה להתנגן.

ליבי דפק בפראות והרגשתי איך התחלתי להזיע בכפות הידיים.

אבל שום דבר מזה לא היה משנה כשהסתכלתי אל עבר הגבר שעמד להיות בעלי.

הוא לבש חליפת חתן שהבליטה את שרירי זרועותיו.
מכל הבגדים שלוקה לבש אי פעם, את זה אהבתי יותר מכולם.

הלחץ שהרגשתי נעלם כשהסתכלתי אל תוך עיניו,
כאילו העולם השתתק ואלה היו רק אנחנו.

האולם היה יפהפיה.
תקרת זכוכיות עגולה וגבוהה שגרמה למקום להיות מואר עם אור טבעי של השמש.
פרחים צבעוניים עיטרו כל פינה של המקום.
הוא היה כל מה שאי פעם רציתי ויותר.

רעש נקישות העקבים שלי התעצם כשהלכתי על השטיח הלבן.

עלי ורד אדום היו פזורים על השטיח תחת רגלי.

אנטוניו פיזר אותם לפני יציאתי ועלה על פני חיוך על המחשבה עליו הולך עם סלסלת פרחים וטוקסידו קטן תפור במיוחד בשבילו.

נעצרתי כשהגעתי אל מדרגות החופה ורפאל עזב את ידי,
במקומו היה לוקה שנוטל אותה.

עליתי על הבמה כשהידיים שלנו משולבות ודמעות נוצצות בעיננו.

״אתה בוכה?״
לחשתי אל אוזנו.

״רק כי את הכלה הכי יפה שראיתי.״

הלב שלי כאב מאהבה כלפי הגבר הזה.

קולו של הכומר נשמע וכולם השתתקו כשאנחנו אומרים את הנדרים שלנו.

לוקה משחיל על אצבעי את טבעת הנישואים ולאחר מכן עושה כך גם אני.

״אתה רשאי לנשק את הכלה.״
ברגע שהמילים שהאלה יצאו מפיו לוקה סובב אותי ותפס בעורפי כשנישק אותי עמוקות.

רגל אחת שלי הייתה באוויר וידו השנייה החזיקה אותה מורמת.

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חלק מסיפור דיסני.
הנסיכה שמתחתנת עם הנסיך ומקבלת את הסוף המאושר.

״והם חיו באושר ועושר עד עצם יום הזה.״
אמרתי ולוקה צחק חרישית כשהבין שאני מצטטת את המשפט המוכר בכל סוף מסיפורי האגדות.

״אני אוהב אותך קמילה ונטורה.״
הוא אמר אל שפתי.

״אני אוהבת אותך לוקה ונטורה.״

קיבלתי את הסוף הטוב שלי, רק שזה לא היה הסוף.

זו הייתה התחלה חדשה, איתו.