עולם משלנו

חשופה

קמילה

הוא שרף את הבגד ים שלי!!
חתיכת איש מערות..

לא היה לי זמן לנזוף בו אבל בהחלט היה לי זמן לנסות לגרום לו להתעצבן.
לא הייתי חייבת לחבק את לינקולן, אני אפילו לא אוהבת את הבן אדם. הוא מגעיל, בוטה, ושוביסניט מגעיל.
הידיים שלו עטפו אותי וידו הימינית גלשה במורד גבי, התרחקתי ממנו במהירות כי לא הייתי מעוניינת באצבעות המגעילות שלו מטיילות על גופי.
״קמילה, כמה טוב לראות אותך שוב. בואי תתיישבי״ הוא פינה את מקומו והתיישבתי בשולחן.
הוא היה ארוך והכיל כ12 מקומות ישיבה, החדר אוכל היה מרוקן מאורחי המלון חוץ מהאנשים שישבו סביב השולחן.
לינקולן עמד להתיישב בכיסא לצידי אבל יד חזקה מיהרה לשלוף את הכיסא מאחיזתו של לינקולן ולהתייבש במקומו.
״תפוס.״ לוקה לא טרח להעיף מבט בלינקולן ונעץ את עיניו הכועסות בי.
בכל פעם שהוא היה מסתכל עליי הייתי מרגישה חשופה, פגיעה, שקופה. וזה הפחיד אותי.
הפחידה אותי העובדה שהוא יכל לראות דרכי. לקרוא אותי כמו ספר פתוח ולהסתכל אל תוך נשמתי כאילו מכיר כל חלק ממנה.
״מה אתה עושה לוקה.״ לחשתי כדי שלינקולן לא ישמע אותי. ״מתיישב ליד העוזרת האישית שלי.״

כבר יותר משעה שבה אני יושבת ומקשיבה למלמולים על הסיפורים המשעממים של העובדים של לינקולן.
במשך כל הערב לוקה המשיך ללחוץ בידו את הירך שלי בזמן שאני מעיפה אותה בכל פעם.
הפרפרים בבטן שלי השתוללו בכל ליטוף של אגודלו על פנים יריכי.
אבל לא יכולתי לתת לו לדעת את זה.
הייתה לי מטרה להראות לו שהוא לא יכול לקבל את מה שהוא רק ירצה כשהוא הולך ושורף את הבגדי ים שלי.
חייכתי בערמומיות כשדמיינתי איך אני שורפת את כל החליפות היקרות שלו.

״ואז מצאתי את הכלבה הזאת רוכבת על הזין של האקס שלי! בדיוק שעה אחרי שנפרדתי ממנו.״
אפשר היה לחשוב שאליזבת רצתה שכולם ישמעו את הדרמות הטורקיות שהיא עוברת - מה שכנראה הייתה בדיוק המטרה שלה. היא המשיכה לצעוק ולנופף עם ידיה בקולניות עד שהייתי צריכה להישען עם המרפקים שלי קדימה ולסתום את אוזני.
ממש לא מעניין אותי מי זיינה את מי וכמה שעות עברו.
״קמילה, לא דיברת הרבה הערב. למה שלא תספרי לנו קצת על עצמך?״ לינקולן הוציא אותי ממחשבותיי וכל הנוכחים סובבו את ראשם אליי.
אנג׳לה ישבה בצד השני שלי כשטים וראף לידה.
לינקולן ישב מולי והקדיש את כל צומת ליבו אליי.
השאלה שלו תפסה אותי לא מוכנה לכן לא הייתה לי תשובה אליו בשלוף.
״מה אתה רוצה לדעת עליי?״ שאלתי.
מה כבר יכולתי לענות על שאלה כלכך כללית? הוא רוצה לשמוע על התחביבים שלי? מה הצבע האהוב עליי? איזו תנוחה אני מעדיפה?.
״איך הפכת להיות העוזרת האישית של לוקה?״ השאלה תפסה את צומת ליבו של לוקה והוא סופסוף ניתק את מבטו ממני.
״זה סיפור יחסית ארוך״ חייכתי חיוך מאולץ כדי שלא אראה גסת רוח, לא רציתי שיחקרו אותי, במיוחד לא מול 12 זוגות עיניים.

״יש לי זמן״ לינקולן אמר.
״טוב אז אני מניחה שזה התחיל כשפיטרו אותי מעבודה האחרונה שעבדתי בה ונאלצתי לחפש עבודה חדשה. למזלי חברתי הטובה אנג׳לה -״ אנג׳לה חייכה בבישנות כשהסתכלתי עלייה.
״הצילה אותי כשהתקשרה אליי וסיפרה ששותף עסקי של אביה מחפש עוזרת אישית כבר תקופה ארוכה ואני קפצתי על ההזדמנות. ועכשיו אני כאן.״
עורי בער תחת מבטו הנועץ של לוקה.
ידעתי שהוא הסתכל עליי בזעף במשך כל הערב מכיוון שלא התייחסתי אליו - תינוק מגודל.
והתכוונתי גם להמשיך.
לפחות עד שיגדל זוג ביצים ויתנצל.

״וואו נשמע כמו חתיכת מסע, מאיפה פוטרת?״
גופי קפא.
לא רציתי לספר ללינקולן ולכל שאר האוזניים הקשובות איפה עבדתי קודם, זה ישאיר עליי רושם רע של מלצרית טיפשה שלא יכלה לנגב שולחנות נכון.
בלעתי רוק בכבדות ושחררתי את האמת בנשימה אחת.
״הייתי מלצרית בבית קפה.״
השולחן שהיה מלא במלמולים השתתק ולאחר שנייה כולם פתחו בצחוק כלא מאמין.
״את צוחקת נכון?״ אליזבת שאלה אותי בעודה מנגבת את דמעות שהתחילו להצטבר בעיניה.
בושה כירסמה אותי והרגשתי רצון עז להקיא את תוכלי על השולחן.
״איך עוזרת אישית של לוקה ונטורה עבדה בעבודה כלכלך נמוכה. למה שמישהו ישכור אותך עם רקע כזה?״ היא אמרה וכולם צחקו.
אנג׳לה, טים, ראף ולוקה המשיכו לשתוק כשעיכלו את מה שהולך סביבם. אנג׳לה פתחה את פיה כדי למחות את דבריה של אליזבת ואולי להוציא לה כמה שערות ג׳ינג׳יות מראשה.
אבל הגבר מצידי הקדים אותה.
״מה אמרת עכשיו?״
ידו נלחצה בירכי בחוזקה וגרמה לי להוציא יבבת כאב שמיהרתי להשתיק.
״בואו לא נגזים בתגובתנו חברים, אליזבת בסך הכל צחקה ובוא נודה לוקה. עם כל הכבוד לקמילה, זאת אכן עבודה מביישת, ולשמוע שפיטרו אותך ממסעדה כי לא יכולת אפילו להחזיק מגש כמו שצריך זאת סיבה משעשעת.״
המילים של לינקולן חתכו אותי כמו סכינים ונשימתי נעתקה.

תמיד הייתי אחת שלא אכפת לה מה אחרים חושבים עליה ואני עדיין כזאת.
אבל לא יכולתי להסתיר את הדמעה שהתחננה לחמוק מעיניי. המשכתי לזקוף את כתפי עם ארשת פנים אדישה כאילו כל מה שהמילים שלו הצליחו להשפיע היה דגדוג מעצבן באף. סתם עוד יתוש שזימזם לי בתוך האוזן, אבל זה היה שקר.
נפגעתי, ונפגעתי קשה.
כל החיים שלי אבא שלי היה אומר לי כמה שאני חסרת תועלת ושאין לי שום כישרון. נלחמתי עם השיניים והציפורניים שלי כדי להוכיח לו אחרת. לכולם. לעצמי.
לוקה היה צריך להביט בי לשנייה אחת כדי לראות דרך השקרים שלי.
הרגשתי חשופה.
כאילו כולם ידעו את הסודות הכי אפלים שלי והריחו את הפחדים שלי ממרחקים.
הסתכלתי על הברכיים שלי ושיחקתי עם אצבעותי כשהראייה שלי התחילה להיטשטש מכל הדמעות שהצטברו. לא יכולתי להתמודד עם זה. לא עכשיו וגם לא בעוד מאה שנה, הבושה שאני ארגיש כשכולם יראו אותי בוכה כמו ילדה קטנה ומסכנה אני לא אוכל להתאושש מזה. ההצגה שלי הייתה הדבר היחיד שיכולתי לשלוט בו.
להיחשף אל גבר אחד היה צעד גדול בשבילי - גם אם זה היה רק חלק קטן מהאפלה שלי. ולא הייתי מוכנה לתת לעוד 12 איש לדעת את הדברים שעומדים מאחורי האישה שהם מרחמים עלייה כבר מספיק. הכיסא נפל על הריצפה כשקמתי בתנופה ורצתי מהר ככל שיכולתי. לא ידעתי לאן אני רצה, אבל ידעתי שאני חייבת לברוח מכאן כל עוד הרגליים שלי זזות.