פרק ארבע:
אני עדין רותחת מכעס כשאני יוצאת מהחדר ארונות שלי אחרי שעתיים. אומנם לא רואים את זה עלי - כי אני נסיכה והפנים שלי קפואות ומחייכות בצורה מושלמת. אבל בתוכי - הלב שלי גועש מעצבים.
" היי מטילדה" אני אומרת לעוזרת הפרטית של אבא שלי - היא מאז ומעולם עבדה עבור אבא שלי, ונראה לי שהיא גם החליפה לו חיתולים - כי סבתא שלי לעולם לא הייתה נוגעת בחרא של משהו ולא משנה אם זה הבן שלה או לא. " מה הכנת לאכול?" אני שואלת אותה והיא מחבקת אותי לפני שהיא מדברת - כי בכל זאת היא כל כולה סבתא איטלקיה מלאה בחום ואהבה.
" הכנתי בשר לאבא שלך - הוא מסיים פגישה וצריך לאכול לפני שהמערכות שלו יקרסו. את יודעת שהוא שונא את ההוראות שהרופא נותן לו, אבל הוא חייב להקשיב לו אם הוא רוצה לחיות עוד הרבה" מטילדה נוזפת באבא שלי ואני מצחקקת כי אני יודעת שהיא כנראה היחידה שיכולה לנזוף בו ולצאת מזה בלי עונש ואפילו בלי נזיפה.
" ג'וזפה נמצא כאן?" אני שואלת כי אני צריכה שהוא יטפל בכלבה שקראה לחבורת הפלסטיק זונות. וכן אני יודעת שאני מתנהגת כמו תינוקת קטנה שהולכת להתבכיין אצל אחיה הגדול - אבל הי! מותר לי. וחוץ מזה שאם הייתי מספרת למישהו אחר - למשל פרנקו או וינצ'נצו או הגרוע מכל אבא שלי - זה היה נגמר בהרבה דם ופחות תועלת.
" הוא יצא. אבל שמעתי שהוא ביקש ממשהי שתבשל לו" מטילדה קורצת כי היא יודעת עד כמה אני מתעבת לבשל. כלומר, אני ממש טובה בזה - יותר מרוב האנשים בעולם זה בטוח - וגם מטילדה לימדה אותי אז אני כבר רמות מעל האנשים שמבשלים. אבל... זה פשוט מעצבן לבשל ושהאנשים שאוכלים את האוכל שאני מבשלת, בטוחים שזה מובן מאליו - כי אני אישה. ובגלל זה מעולם לא מעריכים את האוכל שאני מכינה - תינוקי אני יודעת - אבל למזלי ג'וזפה אף פעם לא מתייחס לאוכל שלי כמובן מאליו, הוא תמיד מודה לי ומתנהג אלי כמו מלכה שהכינה לו אוכל. אני מעריצה אותו על זה.
" את בסדר? אין לך היום בערב תצוגת אופנה?" מטילדה שואלת בדאגה באיטלקית - שפת האם שלי. " מה? איך את יודעת על כאלה דברים?" אני עונה לה בבילבול והיא רק מחייכת. " הבת שלי אמרה משהו על מעצב הומו או משהו בסגנון - ואני זוכרת שהיה גבר כזה פו שעזר לך לתפור את שמלת הכלה והודה על האוכל שלי - הוא גבר מקסים!" מטילדה מתמוגגת - כמו תמיד שהיא נזכרת באנשים שאוהבים את האוכל שלה - ואני מגלגלת עניים בתסכול. " הוא ממש לא מקסים! הוא סתם נוטר טינה קטנוני" אני אומרת ואני נזכרת בבנות ששלחו לי תמונות של התצוגת אופנה שהתחילה לפני חצי שעה. אני נשבעת שאני ירצח את דייב. אפשר לחשוב מה קרה - חיילי מאפיה הרסו את התוצגת אופנה וחטפו את הדוגמנית הראשית.
" בכל אופן זה לא חשוב" אני אומרת למטילדה שמביטה בי מבולבלת - כנראה כדי לדעת מה דייב עשה לי. "תוכלי לערוך לי מקום לאכול ליד אבא? אני יוצאת לבר יותר מאוחר" השעה רק שבע יהיה לי זמן לאכול ולהגיע בזמן לטיפול חבורת הפלסטיק.
" בוודאי" מטילדה מהנהנת וישר הולכת לעשות כדברי. אני לבנתיים עומדת ליד המטבח ועוברת על ההודעות שהבנות שלחו לי. אני מתעצבנת כי הן כלבות שהן גורמות לי לקנא ככה - אבל הייתי עושה אותו דבר אם הייתי במקומן ולכן אני רק מתזכרת אותן להיות בעשר במועדון בלי איחורים.
YOU ARE READING
מאפיה בוורוד
Romanceחבורת הפלסטיק. אין אחד שלא מכיר אותנו - ובמבט אחד עלינו והוא יבין שכדאי לו להכיר. הבנות הכי מפונקות, עשירות, שוות ולוהטות באזור. מתערבת איתכם שהופענו בהרבה חלומות של גברים והרבה בנות היו מתות להיות אנחנו. אבל יש חוקים - וחוק מספר אחד - לא מצרפים...
