מאפיה בוורוד

פרק 13

מכירים את הסיטואציה הזאת שאתם מרגישים הבן אדם היחיד החכם בייקום? שכל האנשים מסביבכם מטומטמים ושובניסטים יותר מדי ואתם היחידים שחכמים ופמינסטים? ובכן אני מרגישה ככה כרגע.

עבר שבוע מאז הארוחת ערב המזעזעת ואני עדין בריב עם הבנות, למרות שהיינו יחד בתצוגת אופנה, פילאטיס, טניס ובקניון. אולי אני כועסת אבל עדין יש לי תפקיד בחברה בגבוהה.
את לאונרדו לא ראיתי מאז הנשיקה - שאנחנו מכיחישים קשר לקיומה - ואני מאוד אשמח שזה ימשיך כך כי אני מפחדת שאני לא ישלוט בעצמי, ואני יזנק לזרועותיו והתחנן שינשק אותי שוב כמו שעשה.
אלוהים ישמור. אני הופכת להיות האישה הפתטית שתעשה הכל בשביל גבר מאפיונר. שהאל יציל אותי.
ושיציל אותי גם מאמו של - הגבר שלא אומרים את שמו.
אני נמצאת כבר מעל לשעתיים בשופינג וסידורים בלתי פוסקים לחתונה - עם האמא של השטן המוות. אני אוהבת שופינג - למען האמת אני שרופה על שופינג - אבל כרגע אני מתעבת את המילה הזאת.
אמא של לאונרדו מזעזעת ולמרות שכנראה ציפו משתינו להתחבר, מצפה להם הרבה אכזבה - כי אני לא מתכוונת להתחבר לאישה השפלה הזאת. היא נגד כל גישה פמיניסטית שיש לי, ורק ברגע הראשון שראיתי אותה היא כבר העירה לי הערה נוראית על ילדים. אני אישה עם רחם - לא מכונה להולדת ילדים.
לרוע המזל, האישה הזאת שחיה ביימי הביניים והריגוש היחיד שיש לה בחיים הוא לבזבז את כספי הדם של בעלה, והמקסימום אקשן שיש לה זה שבעלה עצבני והילדים שלו לא בסביבה כדי להחטיף להם מכות אז הוא משתמש בה בתור השק חבטות הראשי. היא חמותי. אין לי שום כבוד לאישה שלא נלחמת חזרה - שנותנת שיכו אותה תמורה כסף - וזאת בדיוק ההגדרה לאמא של לאונרדו.

אבל חוץ מזה היא מותק.

היא מטיילת איתי ועם החמישה שומרי ראש ברחבי העיר בשביל סידורים למסיבה ולחתונה. היינו בטעימות לארוחות חתונה ואכלתי כל כך הרבה שאני חוששת לא להיכנס לשמלת הכלה. אגב שמלת כלה, ביקשתי מכל הבנות דודות במשפחה ומגיסתי שיהיו פנויות אחרי המסיבת אירוסים בשביל לבחור את השמלה המושלמת. אני בהתלבטות אם להזמין את חבורת הפלסטיק, הן החברות והאנשים הכי קרובים אלי אבל אני לא יודעת אם אנחנו נשלים עד אז - כי הארוחת ערב הייתה מזעזעת ואני עדין כועסת.

" אז מה את אומרת? זה נראה מתאים" אמא של לאונרדו שואלת אותי בפעם השלישית ואני סוף סוף טורחת להוריד את הטלפון ולהסתכל על הדגימות מפיות בשביל החתונה. " זה נראה..." אני מביטה כמה דקות במפית שמנת שדומה באופן הזוי לאותה מפית בצבע לבן שראינו לפני כמה דקות.
" זה לא אותה מפית כמו מקודם? רק בצבע שונה?" אני שואלת מזועזעת. אמא של לאונרדו מהנהנת בלי בושה. " כמובן, צריך לראות את כל הצבעים, מה שיתאים יותר לאולם!" אני רוצה לגלגל עיניים מול הפרצוף שלה אבל אני שומרת על הפנים שלי רגועות.
" אולי תרצי שנעבור קודם כל באולמות ולאחר מכן נחליט על צבעי המפיות?" אני שואלת בחיוך רעיל ואני מתפללת שהיא רואה רק את כלתה בחיוך מתוק ורגוע.
אני לא כל כך אוהבת את חמותי, היא כנראה חושבת אותו דבר כי היא לא הפסיקה לדבר על כלתה הקודמת. מריה - שנרצחה בידי לאונרדו בעודה הולכת לקראתו עם אביה לצידה. חתונת מוות מה שנקרא. היא לא מפסיקה לומר על החתונה והתיכנונים שהיו כביכול " מושלמים".
חמודה אם החתן שלך רוצח אותך בחתונה - אין שום דבר מושלם בחתונה. אבל חמתי קצת מטומטמת, חמודה אבל מאוד מטומטמת.