פרק חמש עשרה:
הדבר הראשון בו אני מבחינה שאני מתעוררת הוא שאני לא במיטה שלי. ולא בחדר שלי.
אני נמצאת בחדר חשוך ומצחין מזבל, האור היחידי הוא מנורה שמעוממת - הקירות אטומים ואין חלון לראות את הסביבה בה אני נמצאת. אני קשורה למיטה מברזל שנראת כאילו גנבו אותה מבית כלא. החדר נראה מבטון והדלת עץ היחידה שיש נעולה בבריח.
אני מביטה בעצמי כדי לבדוק שלא נפצעתי ולמרבה המזל מלבד השמלה שקרועה לחלוטין - והנעלי עקב היקרות שלי שנעלמו מרגלי - אני נראת יחסית בסדר. אבל אין לי מראה לבדוק את האיפור שלי אז אני לא בדיוק יודעת.
אני מתיישבת בעדינות על המזרון שנראה כיאלו היו לו ימים טובים יותר, ואני מנסה לחשוב.
בואו נסדר את העובדות:
אני בת של מאפיונר רוצח וכבר קרו מקרים שבהם איימו על חיי בשביל להרתיע את אבא שלי - יכול להיות שהחוטפים נגד אבא שלי וצריכים ממנו משהו.
או שאולי זה איזה אקס מטורף או טרף שטיפלנו בו עם חבורת הפלסטיק - כי אני הפנים הרשמיות של הארגון שלנו - שרוצה לנקום על ההשפלה הנוראית שעשינו לו.
אבל זה לא אפשרי כי אף אחד - חוץ מהחברים בארגון ומוזמנים - יודעים איפה החתונה של אילנה ומי היא.
או.... דבריה של מליה מהחתונה עולים בראשי ומשפיעים על המחשבות שלי......
אולי הקאפו או בעלי לעתיד אחראים על החטיפה הזו - כי האירוסים עדין לא הוצאו רשמית אבל הקרובים לקאפו יודעים על העניין. וגם האוייבים כנראה....
אוי אלוהים! מתפוצץ לי הראש - אני שוב נמצאת בשבי בגלל המשפחה שלי והמעמד שלי! נמאס לי מכל המעגל הבלתי נגמר הזה. שאני אתחתן ללאונרדו אני אביע לו באופן אישי מה אני חושבת על לחטוף את נשות המאפיה לסידור האגו הגברי! נמאס לי לחטוף כל הזמן!
גם כשהייתי בת שמונה ונחטפתי, גם בגיל שתיים עשרה וגם כשהייתי בת שמונה עשרה - תמיד חשבו שלפגוע בבת היחידה של מאפיונר קרוב משפחה לקאפו יועיל במלחמה, אבל לא ממש לא! זה רק ירע את המצב!
" אדוני!" אני צועקת וקמה מהמיטה בעדינות, כיוון שהשרשרות ברזל שבהם היידים שלי כלואות - לא ארוכות מספיק כדי להגיע ולדפוק על הדלת עץ. " כדאי לכם לבוא לכאן מיד בכדי לפתור את העניין! תזהרו ממני - אין לכם מושג עם מי הסתבכתם! אתם יודעים מי אני? מי זה אבא שלי? אתם מכירים את אחים שלי?! הם יקרעו אותכם לגזרים על כל דקה שהשארתם אותי פו!" אני צועקת ומצווה על החוטפים שלי שכנראה נמצאים בצד השני של הדלת. אני מביטה לרגע בתקרה וקולטת שתי מצלמות אבטחה קטנות, אני צורחת על המצלמות - כי אם יש מצלמות יש גם מקרופונים זה בטוח.
" אתם גם לא יודעים מי זה ארוסי - אם תוציאו אותי מכאן עכשיו אני יכולה לוודא שתקבלו ממנו מעט רחמים - אבל אם לא תוציאו אותי בדקות הקרובות אתם כבר יכולים לירות בעצמכם ויהיה לכם פחות כאב!" עוברת שעה ארוכה שאני צורחת על המצלמות והמקרופונים - תוך כדי שאני מנסה להבין איך אני מורידה את השרשרות ברזל שמקיפות את הידיים שלי ונראות כמו השרשרות עינויים שאבא מחזיק במרתף הביתי.
YOU ARE READING
מאפיה בוורוד
Romanceחבורת הפלסטיק. אין אחד שלא מכיר אותנו - ובמבט אחד עלינו והוא יבין שכדאי לו להכיר. הבנות הכי מפונקות, עשירות, שוות ולוהטות באזור. מתערבת איתכם שהופענו בהרבה חלומות של גברים והרבה בנות היו מתות להיות אנחנו. אבל יש חוקים - וחוק מספר אחד - לא מצרפים...
