מאפיה בוורוד

פרק 10

פרק עשר:

הבוקר חבורת הפלסטיק הוציאה הודעה רשמית שאני מאורסת. העולם כולו יודע שעכשיו אנג'ל מחבורת הפלסטיק תפוסה.
רק תדמיינו את הפרצופים הדומעים של הגברים והפרצופים המאושרים של כל הנשים בעיר ברגע שהן שומעות על הבשורה המרגשת הזו.
בינתיים תנו לי להסביר לכן את הפרצוף שלי. זועף מוטרד ועצבני. כן זו אני.

" מה זאת אומרת עוד יומיים?! אני לא מוכנה!! לא ארגנתי שום דבר, ולוקח זמן לארגן מסיבת אירוסים. אני יודעת שאין לך הרבה ניסיון בזה אדון מנדריאולו, אבל תקשיב לי שאני יודעת על מה אני מדברת" אני מדברת בנימוס האפשרי ביותר לשנאת חיי בשעות האחרונות. רוברטו מנדריאולו. אבא של ארוסי. וחמי לעתיד.
חרא של בן אדם.
אנחנו יושבים במשרד של אבא שלי כבר שעתיים עם מעצבת אירועים צעירה שהוא כנראה זיין בדרך לכאן, כי היא רק מביטה בו בעיניים נוצצות ומעורפלות והיא לא עושה בכלל את העבודה שהיא אמורה לעשות. אנחנו דנים באירועי החתונה באנשים המוזמנים ובפרטים הקטנים שהוא חייב לאשר לי, כי הוא הקאפו. וגם כי המסיבת אירוסים שלי אמורה להיות גם המסיבת פרישה שלו.

" תקשיבי לי טוב גברת פורטדו. אני לא אבא שלך שנותן לך כל מה שאת רוצה כדי שתסתמי את הפה. אני הקאפו שלך וגם דוד שלך אז תכבדי את המילה שלי אם את רוצה לחיות" קולו עושה לי צמרמורת וגורם לי לרצות לברוח למרתף שבו לאונרדו, ברונו - אח של לאונרדו ואבא שלי נמצאים. הם כנראה מענים מישהו או עושים משהו מגעיל בסגנון, אבל אני כל כך רוצה לראות את לאונרדו שיסכים איתי ויעיף את אבא שלו לעזעזל כמו שעשה במסעדה, עד כדי כך שלא אכפת לי אם הוא מלא בדם.
" זה שאתה בן דוד של אמא שלי לא אומר שאני האחיינית שלך. אנחנו רחוקים מאוד זה מזה מבחינת דם" אני אומרת בקול קפוא ומשלבת ידיים בהתרסה. אני ממש מבקשת את המוות שלי כי הקאפו הזקן מכווץ את ידיו לאגרופים בכעס. אני לא קרובת משפחה שלו כי דוד שלו בגד באישתו, כך שאמא שלי ממזרה ולא קרובת דם איתו. אבל יש דברים שמאפיונרים לא צריכים לדעת כדי שיהיה שלום ולא מסע רצח ברחבי המדינה.
" את בלתי נסבלת אני לא מבין למה לאונרדו ביקש דווקא אותך!" הקאפו הזקן ממלמל בזמן שהוא מדליק סיגריה ומעשן בחדרו הסגור של אבי. " מה זאת אומרת לאונרדו ביקש דווקא אותי? הייתה לו אפשרות לבחון אישה אחרת!?" אני שואלת בקול מבולבל בזמן שבתוכי אני מתפוצצת מהתרגשות. יש לי עוד הזדמנות להיפטר ממנו?!

" אבא. מספיק אני יטפל בזה" הקול הקר והאכזר שציפיתי לשמוע במשך שעתיים מגיע לאוזני. לאונרדו. אני מסתובבת לכיוון הדלת בחיוך ענק. תודה לאל.
" תודה לאל" רוברטו הקאפו הזקן אומר את מחשבותיי, וקם מהכורסא במהירות, למרות שיש לו כרס בירה נראה שהוא מסתדר. הוא מושיט את ידו למעצבת החלומית שסתמה את הפה במשך כל הפגישה המזעזעת הזו, והיא קמה מהופנטת, יד ביד הם יוצאים החדר עבודה של אבא שלי סוף כל סוף. זה היה יכול להיחשב רומנטי אבל אז אני רואה את ידו של הזקן נכנסת ישר מתחת לחצאית הקטנטנה של המעצבת. אלוהים רק המראה גורם לי להקיא. אומנם הקאפו הזקן נראה טוב מאוד, וכן למרות הכרס בירה אני חייבת להודות שהוא מושך. אבל אופי? הוא נורא יותר משירה מחומצנת, וכולנו יודעים מה זה אומר. אני עדין לא מבינה איך אדם מטומטם וחמום מוח כל כך קיבל בן חכם וקר שמחשב כל צעד שלו כמו מעצבת בגדי ים.
אני מסתובבת חזרה ללאונרדו שמבטו משתהה מעל נקודה מסוימת בתקרה. כנראה במצלמות אבטחה.
" הכל טוב?" אני שואלת מודאגת, הבעת פניו לא ריקה כמו בדרך כלל, היא ריקה עם רגש נוסף - נדמה לי שזה כעס, אבל קשה לזהות את הרגשות שלו - הוא מסתיר אותם היייטב. " כן" לאונרדו מסתובב אלי לבסוף ואני לא יכולה שלא להשתהות על החליפה השחורה שלו שחובקת את גופו כל כך טוב. לא חוקי להיראות כל כך טוב בחליפת עסקים, אבל טוב, אין שום דבר חוקי בבחור הזה. " יש לך מקום משלך פרטי?" לאונרדו אומר בקול האכזר אלגנטי שלו. אני מהנהנת מיד. " כן הסטודיו שלי".