הסיפור המסובך שלנו

פרק 40-זה לא אמיתי

נ.מ ליאור
ברגע שהרופא אמר את המילים הללו אספתי את עצמי ורצתי אל החדר הארור הזה.
אני מחבקת את קרלו ומופתעת מכך שהוא לא מחזיר לי חיבוק,אני מתנתקת מהחיבוק וקרלו שואל את אביו "זאת מתנה?",אני מרגישה מזועזעת שקרלו דיבר אליי כך.
"קרלו אתה לא זוכר אותי?" אני שואלת בדמעות והוא מגחך ואומר "אני צריך לזכור אותך?,כי אני בדרך כלל לא זוכר זונות." קרלו אומר ואני מזועזעת ומבולבלת.
אני יוצאת מן החדר בבכי ודמעות יורדות מעיניי,זה לא אמיתי זה חלום אני בטח עוד מעט אתעורר,זה לא קרלו שלי.
קרלו שלי שהקריב את עצמו בשבילי לא היה מדבר אליי כך,קרלו שלי היה עוקר לעצמו את הלשון אם היה מדבר אליי כך אי פעם.
אני רואה את הרופא מחוץ לחדר מדבר עם תרזה ואני שואלת אותו בקול רועד "ה..הוא ל...ל..לא ז..זו..זוכר א..א...או..אותי?" הרופא מסתכל עליי ברחמים ואומר "אני מצטער,אך אפשר לנסות להחזיר לו את הזיכרון בכך שתיקחו אותו למקום שבו הייתם ביחד וכך בעצם הוא יתחיל להיזכר."
אני מתפרקת על הרצפה ותרזה מודה לרופא ומחבקת אותי חיבוק אימהי,זה לא אמיתי זה חלום ואני הולכת להתעורר ממנו עוד מעט.
לפחות אני מקווה.
כל פעם שאנחנו מצליחים להיות ביחד משהו מפריד אותנו כאילו היקום לא רוצה להכיר בנו כבני זוג מאושרים.
אני מתעשתת על עצמי,קמה מהרצפה ומודה לתרזה,אני מנגבת את דמעותיי והולכת לחדר שבו נמצא קרלו.
אני נכנסת אל החדר ואנדרה יוצא מן החדר על מנת לתת לנו פרטיות,"אתה יודע מי אני?" אני שואלת,"לא מי את?" קרלו מגחך ושואל.
"אני הבת זוג שלך." אני אומרת והוא מגחך ואומר "תני לי הוכחה.","תסתכל על כף יד שמאל שלך." אני אומרת והוא מסתכל על הקעקוע של השפתיים שלי,"מזהה את השפתיים האלו?" אני שואלת בדמעות.
"הבנתי,עכשיו תעופי מפה." קרלו אומר ואני מזועזעת ויוצאת מן החדר בבכי ודמעות.

נ.מ קרלו
אני מסתכל על הקעקוע של השפתיים של האישה הזו בבלבול,לעזאזל מי זו?
אני מנסה להיזכר ולא מצליח להבין מי זו,היא אומרת שהיא הבת זוג שלי ורק המחשבה שיש לי בת זוג מצחיקה אותי מכיוון שאני בן אדם שלא יתחייב לעולם למישהי.
למה אני בבית החולים לעזאזל?
אני מתרומם אך מרגיש כאב חד בחזי,אני מתעלם מן הכאב הזה תולש את כל החוטים של האינפוזיות מידי, אני לוקח את הבגדים שלי שהיו מונחים על הספה שבחדר ומחליף מפיג'מת בית החולים המזדיינת הזו.
כעבור דקה אני מתלבש ויוצא מן החדר,אני רואה את אימי מחובקת את הבחורה שהייתה אצלי בחדר.
mamma, chi è quello?
[אמא מי זו?]
אני שואל את אימי באיטלקית כדי למצוא פאקינג תשובה,אימי מסתכלת עלי בעיניים נוצצות דמעות "אתה באמת לא זוכר..." אימי ממלמת ועכשיו אני עוד יותר מבולבל,''איבדתי את הזיכרון?" אני שואל את אימי והיא מהנהנת בצער ובדמעות.
"פאק מה קרה לי?" אני שואל,"הצלת אותי..." הבחורה ממלמלת כשהיא מסתכלת על הבטן הקצת בולטת שלה,"את בהיריון?" אני שואל אותה והיא מהנהנת ונראית כעומדת לבכות.

Mamma, cosa le è successo?
[אמא מה קרה לה?]
אני שואל את אימי באיטלקית אך אימי מסתכלת עליי במבט עצוב והבחורה אומרת בקול רועד "הכל בסדר,אני בסדר כל עוד אתה בסדר.",אני מסתכל על הבחורה מבולבל מן המשפט שאמרה כעת.
"מה שמך?" אני שואל אותה,"ליאור כהן." הבחורה עונה ומשהו צץ בראשי,"את קשורה לאביאל ואדל כהן?" אני שואל,"הם ההורים שלי." הבחורה אומרת בחיוך קטן ששבה אותי.

Mamma, puoi lasciarci soli?
[אמא את יכולה להשאיר אותנו לבד?]
אמי מהנהנת והולכת לכיוון המעליות,"באיזה חודש את?" אני שואל,"אני בחודש שלישי." היא עונה,אז למה הבטן שלה כל כך גדולה?
"יש לי תאומים." היא כאילו קוראת את מחשבותיי ועונה על השאלה שצצה בראשי כיודעת מה עובר בראשי.
"באמת איבדתי את הזיכרון?" אני שואל לאחר שתיקה מביכה ששררה ביננו,היא מהנהנת ואני רואה את הכאב בעיניה כאילו הייתה אישתי.
"מה היית בשבילי?" אני שואל,"זה לא משנה." היא אומרת וצובטת את עיניה בכאב,"קדימה." אני דוחק בה להגיד לי בעדינות מכיוון שהיא במצב רגיש,"הייתי בת הזוג שלך." היא אומרת אך אני לא מאמין לה,המוטו שלי 'דפוק וזרוק' אין פאקינג סיכוי שהתחייבתי לבחורה אחת.
"את משקרת." אני קובע ומשום מה עיניה מתמלאות דמעות והיא הולכת בריצה,אני יורד במעלית לקומת הקרקע של בית החולים בתקווה שאראה שם את אימי.
כמו שציפיתי אני רואה את אימי שותה את הנס קפה שלה,"מאמא." אני אומר ומסיח את תשומת ליבה כשהיא בוהה בנקודה כלשהי,"כן ילד שלי?" היא ואני מתיישב על ידה.
"הבחורה ההיא,ליאור.
היא באמת הייתה בת הזוג שלי?" אני שואל,"זה נכון,תסתכל." אמי אומרת ומסיטה קצת את החולצה שלי וחושפת קעקוע עם השם ליאור ארמני.

___________________________________________
סליחה שהפרק כזה קצר פשוט עוברת עליי תקופה לא קלה אוהבתת❤️