הסיפור המסובך שלנו

פרק 35-הבריחה

נ.מ קרלו
כבר שבוע שאני ביפן בלי המיה בלה שלי ואני מרגישה שאני פאקינג משתגע.
לפי השמועות היא אמורה להתחתן היום עם ניאו סאיקי הקיסר הבא של יפן ואני מרגיש שאני רוצה לשרוף את כל העולם.
חשבנו על תוכנית והיום אנחנו פורצים לארמון בזמן החתונה ואני חוזר לחיבוק החם של אישתי,כמובן שלא שחכתי את התינוק שלי ואני מרגיש דאגה בלתי מוסברת אליו ולליאור.
בחיי לא הרגשתי דאגה בלתי מוסברת כזו גם לא לאחיי או להוריי כמו שאני מרגיש לליאור שלי ולתינוק,ברגע שאני מחזיר את ליאור אני רוצה להציע לה נישואין.
פאולו נכנס למפקדה שלנו ביפן ואומר "כולם מוכנים בוס." "אנחנו יוצאים."אני קובע ויוצא לפני פאולו מן המפקדה,אני מתדרך אותם וכל ארבעה נפרדים לרכב אחר מכיוון שאנחנו שלושים וחמישה אנשים.
"אתה נראה רע." פאולו אומר ואני מגלגל עיניים במבט חסר רגשות אך אני יודע שהוא צודק,עיניי אדומות ופניי חסרות צבע או הבעה כלשהי.
לא ישנתי כל השבוע רק חשבתי על דרך להציל את ליאורי שלי.
המלכה שלי.
המלכה שסוחבת את הילד או ילדה שלי.
אחרי נסיעה שלמה עם מחשבות על אהבת חיי אנחנו מגיעים ויוצאים מהרכבים עם נשקים שלופים.
אני לא שומע מוזיקה או רעשים של אנשים מהארמון ומתחיל לחשוד,אולי הוא לא רוצה שאך אחד יכיר בה כשאישתו?,הייתי בטוח שניאו המזדיין הזה ירצה לערוך חתונה ענקית כדי לרסק את ליבי.
אנחנו הורגים את כל השומרים על חומות הארמון ופושטים עליו ביריות,אני נכנס לאולם המלוכה ושואג על כל משפחת המלוכה "איפה היא?","איפה מי?" אישתו של הקיסר שואלת והקיסר מסמן לה לקחת את ביתם ולצאת מאולם המלוכה,היא מצייתת לו ויוצאת מאולם המלוכה עם ביתם בעוד הקיסר נשאר עם שלושת בניו.
"איפה היא?" אני צועק והקיסר אומר "אתה לא חכם קרלו,אחד מול ארבעה." ובזמן מושלם כל החיילים שלי נכנסים לאולם המלוכה,"שומרים." הקיסר צועק אך אין תשובה,אני מחייך חיוך מעוות ואכזרי שמעביר לו את המסר שאין מי שיגן עליו.
"אני שואל בפעם האחרונה,איפה היא?" אני שואל בטון אפל,הקיסר מבין שהוא בסכנה ואין לו ברירה ומתחיל לזמר,"יש לך אישה אמיצה." הוא אומר ואני מתעצבן עוד יותר וצורח "איפה היא?" אבל שום דבר לא הכין אותי למה שאמר.
"היא ברחה לפני יומיים."

נ.מ ליאור-הבריחה
אני כרגע יושבת מקופלת בעצמי עירומה ועל פניי דמעות יבשות,כשקולי אבד מכל הצרחות שצרחתי,אני כבר יומיים מתכננת את בריחתי והתוכנית שלי כבר מוכנה ומזומנה.
דלת הפלדה נפתחת בחריקה ואני מזדקפת במקומי בשקט,"שלום לך שוב יפתי,את יודעת שהחתונה שלנו תתקיים בעוד שלושה ימים?" ניאו שואל בחיוך גועלי ומעביר בי צמרמורת מהסוג הלא נעים.
"אני לא אתחתן איתך." אני אומרת בזעם,הוא סוטר לי בחוזקה ואני עפה אל הרצפה המלוכלכת,"יש לך מזל שאני לא רוצה כלה עם סימנים כחולים." הוא אומר ומסתובב עם גבו אליי.
אני מתרוממת ממקומי בקושי בגלל המכות שהעניקו לי שתי הגורילות האלו,אני לוקחת מוט ברזל ומכה את אחורי ראשו של ניאו.
ניאו נופל לרצפה מעולף,אני מפשיטה ממנו את חולצתו ולובשת אותה מכיוון שאני עירומה לגמרי,אני יוצאת בזהירות מן המרתף והולכת בשיא השקט והמהירות מאחורי השומרים.
אני מודה לאלוהים שאני קטנה ולא רועשת,אני יוצאת מדלת אחורית אל החצר שמשם רואים את כל הארמון הענק,גופי כואב ונוטף דם אך אני ממשיכה ללכת מאחורי השומרים השריריים מידי לדעתי.
פאק נזכרתי,יש לי פאקינג עובר בבטן.
פאק אם קרה לה או לו משהו?,אם קרה משהו לעובר אני לא אסלח לעצמי לעולם ואכנס לדיכאון עמוק.
השער נפתח למשאית ספקים ואני מנצלת את ההזדמנות,אני רצה במהירות מאחורי המשאית ויוצאת מהשער בריצה כשכל גופי כאוב אך אני מתעלמת מכך.
אני מגיעה לכביש הראשי ביפן שנראה לי מוכר ואני תופסת מונית כשנהג המונית מסתכל עליי בעין עקומה מכיוון שאני מכוסה בדם ונראת כאילו יצאתי ממלחמת העולם השנייה .
"לאן את צריכה?" הנהג שואל באנגלית "לרחוב שוקסימע בבקשה." אני מבקשת באנגלית,הוא מהנהן ומתחיל לנסוע.
"את בסדר?" הנהג שואל כשהוא קלט שאני מלאה דם ועל פניי דמעות יבשות,אני מהנהנת ומתעשתת על עצמי,אחרי רבע שעה אנחנו מגיעים,פאק איו לי כסף מה אני עושה?,"סליחה אדוני?,אין לי כסף אני מבקשת את סליחתך." אני אומרת בבושה,"זה בסדר,אני בטוח שעברת הרבה." הנהג אומר בחיוך אבהי ואני מחייכת אליו חיוך מודה.
אני יוצאת מן הרכב בקושי רב והולכת או יותר נכון מדדה אל הבית.
אני דופקת שלוש דפיקות חלשות והדלת נפתחת לאחר מספר שניות,"ליאור מה את עושה כאן?" אור שואל בעברית ונכנס יחד איתי אל תוך הבית כשהוא סורק אותי באימה.
"ליאורה את בסדר?" הוא שואל ומביא לי כוס מים מהמטבח,"כן,איפה הילדים ורותם?" אני אומרת ומחייכת אליו חיוך מודה על כוס המים.
אור ורותם הם חברים ממש טובים שלי מהשכונה,היינו אני,אביב,אור,רותם,תאיר,אוריה,רועי ואורי.
היינו מין חבורה ענקית כזו,קראנו לעצמנו חבורת המתוסבכים בגלל שלכולנו היו בעיות.
מתוכם רותם ואור התחתנו ויש להם שני ילדים חמודים שקוראים להם שניר ורוני ואני חולה להם על הצורה.
"הילדים בגן ובבית הספר ורותם בעבודה, עכשיו בואי הולכים לבית חולים." אור אומר ומרים אותי,אנחנו נכנסים למכונית ומתחילים לנסוע.
אני נאנקת בכאבים ומרגישה את העיניים שלי מתחילות להיעצם,"ליאור תישארי ערה." אור צועק כשהוא נוהג במהירות שיא,הראש שלי מסתובב ממש ואני מרגישה סחרחורת קשה וראייתי נהיית מטושטשת עד שעיניי נעצמות ללא שליטה.

אני פוקחת את עיניי ורואה שאני מחוברת לאינפוזיה ומרגישה שגופי חלש וכואב יותר מתמיד,רופא נכנס לחדר ואומר בחיוך "אני רואה שאת התעוררת.","מה עם העובר?" אני שואלת ישר,הבעת פניו של הרופא משתנה והוא אומר "יש חדשות טובות ויש חדשות רעות.","תתחיל בבקשה מהרעות." אני אומרת בחוסר סבלנות,''העובר נפל." הרופא אומר במהירות,לא העובר שלי נפל לי.
דמעה בורחת מעיני ואני מרגישה שחרב עליי עולמי אך אני לא אתן לרופא לראות אותי כך.
"והחדשות הטובות?" אני שואל חנוקה מדמעותיי.
"העובר היה חלק משלישייה."
______________________________________
סורי שלקח לי מלא זמן לעלות פשוט אני בתקופה לא פשוטה אבל עדיין התאמצתי להוציא לכם פרק.
מקווה שתאהבו את הפרק,אוהבתתת❤️