פרק 6

1.6K 134 62
                                    

אנטוניו ~

"למה אתה רצית פרטים עליה?" פאולו שואל.

"לא זכור לי שאתה צריך לדעת כל דבר." אני נוהם.

"אם אני הייתי סטוקר על מישהי , אתה היית הראשון לדעת." פאולו אומר.

"אז בוא אני אגיד לך משהו מההתחלה בן דוד יקר." אני אומר.

"כן?"

"זה לא יהיה מעניין אותי מההתחלה." אני אומר.

"אתה רע." פאולו אומר.

"אני יודע , תודה." אני אומר.


"ההתקפה על בתי הקזינו , הייתה מוצלחת." אבא שלי אומר בחדר הפגישות מול כל סגני בוס והבנים שעתידים להחליף אותם.

"אני חושב שאנחנו צריכים להיות ערניים בכל מה שהולך לקרות עכשיו עם הספרדים." אומברטו אומר. אני משחק עם כוס הוויסקי כשיש חילוקי דעות באוויר.

"אף אחד לא אמר שלא נהיה ערניים , אומברטו." אנדרה הקונסיליירי של המאפיה אמר. אנדרה דוד שלי , אבא של פאולו.

"לא היינו ערניים לתקיפה של הספרדים." אומברטו מחה.

"אתם לא הייתם , אולי לשם שינוי תצאו מהכוס של הזונה שלכם , תנסו להתמקד במה שקורה ברחובות." אני תוקף את כל מי שנמצא בחדר. כולם מסתכלים עליי , רוצים להגיב ולהתווכח אבל הם יודעים שבעתיד יהיו לכך השלכות.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה היית עירני?" פדריקו שואל.

"כן." אני אומר באדישות מוחלטת.

"למה אתה חושב שהיית עירני?" פדריקו מוחה. צחקתי לו בפנים צחוק אפל ומפחיד.

"יש לי חיילים , והחיילים שלי אמרו לי על זה באותו יום שזה קרה , אתם באתם באיחור של יומיים." אני אומר בתקיפות.

"ידעת מזה ולא סיפרת לנו? זאת בגידה לכל דבר אנטוניו." אומברטו תקף אותי בחזרה.

"במקומך הייתי שותק אומברטו." פאולו תוקף.

"אתה עדיין לא הקונסיליירי , פאולו." אומברטו תוקף בחזרה.

"ובכל זאת , אני רמה יותר גבוהה ממך." פאולו אומר בחיוך אפל.

"אולי אם הייתם יותר ערניים , אולי הייתם יודעים ביחד איתי על התקיפה." אני אומר.

"אבל לא הייתם , אז לא ידעתם , ואלה המעשים שלכם." אני תוקף בחזרה את כולם.

החדר היה שקט. כולם שתקו מפחד.

"נעבור לנושא השני." אבא שלי אומר. כולם מסתכלים עליו וציפו ממנו שיגיב על העובדה שידעתי מהתקיפה ושלא סיפרתי לו.

"יש לנו ברית עם המאפיה של ניו יורק." אבא שלי אומר והרגשתי את העצבים שלי בוערים.

"אנטוניו מאורס? לבת של הקאפו?" ניקולה שאל בציפייה.

"לא , פרנצ'סקה תתארס לתומאס טרנטינו." אבא שלי אומר.

"ואיך הברית הזה יעזור לנו?" אומברטו שאל. גם אני הייתי מעוניין לדעת איך זה יעזור לנו.

"זה לא , הם צריכים נשקים ועזרה , אנחנו לא צריכים מהם כלום." אני אומר.

"ברית זה דבר טוב." אבא שלי אומר.

"ברית זה דבר טוב שהוא עוזר לשני הצדדים , כרגע הברית עוזר רק לצד אחד. וזה להם." אני מוחה. אבא שלי מאגרף את ידו ומטיח אותו על השולחן בחוזקה.

"אנטוניו! , כבר דיברנו על זה ואתה לא תגרום לי לשנות את דעתי! , שמעת אותי?" אבא שלי צעק.

"לא סיימנו לדבר על זה , ואם אתה פותח את זה מול כולם אני חושב אז שכולנו יכולים להגיד את הדעה שלהם." אני מוחה בתקיפה. אומנם הוא אבא שלי. אבל הוא לא חכם בלנהל את המאפייה. או במקרה של עכשיו שידוכים.

"אני חושב שנוכל למצוא לפרנצ'סקה , מועמד הרבה יותר טוב בשבילה." פאולו אומר.

"אני צודק עם פאולו , עשיתי עליו פעם תחקיר וגיליתי עליו דברים נפשיים." טיאגו אומר לפתע. אבא שלי מסתכל עליו בשאלה.

"למה אתה מתכוון?" אני שואל.

"אני לא יודע בדיוק , המידע הזה חסוי מדי , אבל יש לו בעיות נפשיות כנראה." טיאגו אומר במהירות.

"אני לא חושב שפרנצ'סקה צריכה להתארס עם מישהו שיש לו בעיות." טיאגו אומר.

"אתה רצית מלך לנסיכה שלך נכון? כרגע המלך שאתה מציע לה לא כזה מלך." אני אומר בתקיפות.


בלה ~

"בסוף אני אחשוב שהוא מחזר אחריי." תרזה אומרת. אני מסתובבת ואני רואה את פאולו ביחד עם אנטוניו , הם מתקדמים אלינו באדישות ובפחד.

"אני לא יודעת מה הם עושים פה." אני אומרת לתרזה. תרזה מגלגלת את עיניה ברגע שפאולו מגיע.

"מה אתה עושה פה?" אני שואלת את פאולו.

"היה לנו פה עסקים , וראיתי אותך מרחוק אז רציתי לבוא להגיד לך שלום." פאולו אומר ואני מחייכת חיוך קטן. לעומת תרזה מגלגלת את עיניה ואנטוניו שפשוט צופה בנו ומחפש איומים ברחבי הפארק.

"הנה אמרת , אפשר ללכת עכשיו?" אנטוניו אומר בחוסר סבלנות.

"מישהו פה חסר סבלנות." פאולו אמר.

"בלה , קרלו כתב לי שנפגוש אותם במקום שלנו." תרזה אומרת ואני מהנהנת.

"ביי פאולו." אני אומרת בחיוך קל , פאולו מניד בראשו ואנחנו הולכות.

"קרלו לא באמת כתב את זה נכון?" אני שואלת.

"נכון , הוא לא , אני מצטערת להגיד לך אבל אני לא מבינה איך את יכולה לעמוד לידם 10 דקות." תרזה אומרת.

"למה את מתכוונת?" אני שואלת.

"הם משדרים פחד , מבטיחה שאני עוד שניה השתנתי על עצמי מרוב פחד." תרזה אומרת. יכולתי להבין אותה , גם אני פוחדת אני פשוט לא משדרת את זה.

"אם נראה אותם פעם הבאה , אנחנו נלך." אני אומרת ותרזה מחייכת חיוך קל.

"תודה." תרזה אומרת ומחייכת בהקלה.

"יש לי משהו לספר לך." תרזה אומרת ונאנחת.

"כמובן , מה קרה?" אני שואלת. אני ותרזה הגענו למקום הפרטי של החבורה שלנו.
לא היה פה אף אחד אז זה נתן לה את האופצייה לשפוך.
התיישבנו על הספה וחיכיתי שתרזה תספר לי את מה שיושב על ליבה.

בית ספר למאפיונרים {1} בשכתובWhere stories live. Discover now