פרק 37

1.2K 112 100
                                    

בלה ~

"מיס מנצ'יני , מחר את יכולה כבר לחזור הביתה" הרופאה אומרת לי.

"תודה" אני אומרת.

אתמול בערב זה היה בין הערבים הכי טובים שלי.
אומנם כנראה התקררנו בעקבות הגשם אבל זה היה ערב מושלם.

הרופאה יוצאת מהחדר שלי ואחריה אמא ואבא שלי נכנסנו.

"מה הרופאה רצתה?" אבא שלי ישר שואל , כמובן שהוא עם פרצוף רציני.

"להגיד לי שאני יכולה מחר כבר לחזור הביתה" אני אומרת בחצי חיוך.

"היה שקט בלעדייך שבועיים וחצי" אמא שלי אומרת.

"מריה , תתחילי להתרגל לשקט , ציפור קטנה לחשה לי שהיא עוד מעט תעזוב את הבית" אבא שלי אומר ומניח את ידו על הכתף של אמא שלי.

"כן הוא סיפר לי שהוא מתכנן" אמא שלי אומרת בחיוך.

"אתמול הוא דיבר עם פאולו ושמעתי את השיחה שלהם" אני משתפת את הוריי.

"ומה אמרת?" אמא שלי שואלת אותי בציפייה.

"שאני מסכימה , אבל הוא לא באמת שלף טבעת" אני אומרת.

"זה כי הפתעת אותו , הוא חשב שישנת" אבא שלי מתערב.

"אנטוניו סיפר לך? למה אתה לא מספר לי את הרכילות!" אמא שלי מתעצבנת בצחוק.

"אני מצטער מי אמור , אבל זה היה היום בבוקר" אבא שלי אומר מנסה להגן על עצמו.

"ובכל זאת יכלת להעיר אותי" אמא שלי מוחה בחיוך.

"את צודקת , אני מצטער מי אמור , זה לא יחזור על עצמו עוד הפעם" אבא שלי אומר.

"יופי , עכשיו אתה ישן על הספה בערב" אמא שלי אומרת ואני צוחקת.

"למה אני ישן על הספה!?" אבא שלי שואל.

"כי לא סיפרת לי" אמא שלי אומרת.

"אבל ביקשתי סליחה" אבא שלי מוחה.

"אז מה" אמא שלי אומרת.

"בת שלי , הוא בחור טוב , במה שהוא עוסק הוא לא , אבל בשבילך כן , אני רואה את הניצוץ שבעינייו כשהוא מסתכל אלייך ומדבר אלייך" אמא שלי אומרת ואני מחייכת.

"תודה אמא" אני אומרת בחיוך.

אמא ואבא נשארו ודיברנו עוד חצי שעה עד שתרזה באה והחליפה אותם.

"אני עייפה" תרזה אומרת.

"נוכל להתעייף ביחד" אני אומרת , הייתי עייפה נפשית , לא הרגשתי שלמה.
אני לא יודעת למה חלמתי על ילדה , וזה הרגיש לי מוזר שחלמתי עליה , אולי יש משהו שהרופאים לא סיפרו לנו , אחרת איזו עוד סיבה יש לי לחלום על ילדה שלא קיימת אצלי?

"תזוזי , תעשי לי מקום" תרזה אומרת ואני מחייכת , אני זזה קצת שיהיה לה מקום שנוכל לשכב ביחד על המיטה.

בית ספר למאפיונרים {1} בשכתובWhere stories live. Discover now