פרק 36

1.3K 124 120
                                    

היה ביקוש לנ.מ של אנטוניו מהפרק של אתמול♥
~

אנטוניו ~

כשעלה השחר אני ולואי היינו כבר בדרך חזרה לבית שלי.

הטלפון שלי צלצל וזה היה פאולו.

"הלו" אני אומר.

"אנטוניו , בלה התעוררה , אבל היא חושבת שיש לה ילדה" פאולו אומר לי.
הלב שלי החסיר פעימה.
בלה התעוררה.
אבל למה היא חושבת שיש לה ילדה?

"תחזירו לי אותה!" בלה צועקת ברקע , נשבר לי הלב לשמוע אותה זועקת לילדה שלא הייתה קיימת.

"אתה שומע אותה? אתה חייב לבוא לפה להרגיע אותה" פאולו אומר.

"אני שומע , אנחנו בדיוק בדרך חזרה לבית , אני אתקלח ואחליף בגדים ואבוא כמה שיותר מהר" אני אומר.

"תודה פאולו" אני אומר ומנתק את הטלפון.

לואי מתחיל להאיץ את המהירות , הגענו תוך 5 דקות לבית שלי.
היינו תשושים , אבל אני חייב ללכת לראות את בלה.

אני יוצא מהאוטו במהירות ורץ לחדר שלי.

כשאני נכנס לחדר שלי אני מתפשט ונכנס למקלחת.

כשאני יוצא מהמקלחת אני מחליף לטרנינג ולחולצת טריקו אפורה.

אני נכנס לאוטו ונוהג במהירות לבית חולים.

אני מגיע לאחר חצי שעה נסיעה לבית חולים.

אני חונה ויוצא מהאוטו והולך לכיוון החדר של בלה.

"היא עכשיו רדומה , נתנו לה חומר מרדים" פאולו מעדכן אותי.

"למה לעזאזל שתשימו לה חומר מרדים!" אני צועק.

"אני מצטערת מר סלבטורה , אבל היא הייתה בבהלה" הרופאה אומרת.

"לא פאקינג מזיז לי מה הסיבות!" אני אומר.

"בן דוד יקר , אתה חייב לנשום" פאולו אומר ומנסה להרגיע אותי.

"לעזאזל" אני אומר ומתיישב בכורסא.

אני מחזיק בידה.

"בלה , אני פה" אני אומר לה ורוכן ליד שלה.
לעזאזל תני לי לשמוע את קולך.

"תתעוררי בשבילי" אני מבקש.

"בבקשה" אני אומר בשקט.

לאחר חמש דקות בלה פקחה את עינייה.
אני מתרומם מהכיסא ועומד.
אני מחייך חיוך קטן , אבל משהו בה לא היה אותו הדבר.

"לא! לא! לא! תחזירו אותי לשם!" בלה צועקת ובוכה.
הלב שלי התכווץ.
היא לא רצתה להיות פה.
היא לא רצתה להיות איתי.
העדיף לה להיות במקום שאני לא מכיר.
מקום שנתנה לו מציאות שונה.

"בלה , זה אנטוניו , אני צריך שתירגעי" אני אומר ומחזיק בכתפייה , שתסתכל עליי.
שתרגיש את המגע שלי , את תחושת המגע.
משהו שיגרום לה להיזכר במציאות האמיתית שלה.

בית ספר למאפיונרים {1} בשכתובWhere stories live. Discover now