פרק 38

1.1K 117 91
                                    

אנטוניו ~

כשנכנסתי לאוטו החלטתי להתקדם לכניסה של הבית חולים.

אני רואה את בלה מדברת עם הרופאה שלה , פאולו טילפן אליי ועניתי לו.

"הלו" אני אומר בחוסר רצון.

"אתה ובלה בדרך כבר?" פאולו שואל.

"לא היא מדברת עם הרופאה שלה" אני אומר.

"על מה?" פאולו שואל.
בכנות? אני לא יודע.

"אני לא יודע" אני אומר.

אני מסתכל לכיוון הבית חולים ורואה שבלה והרופאה נעלמו משדה ראייתי.

"שומע ,אני כבר חוזר אלייך" אני אומר כשפאולו מבלבל לי את המוח.
אני מנתק את השיחה ויוצא מהאוטו.

אני נכנס למבנה והולךלכיוון הדלפק.

"איפה בלה מנצ'יני?" אני שואל.

"היא הייתה פה לפניי רגע עם הרופאה רוזה" האחות אומרת.

"את יודעת לאיפה הן הלכו?" אני שואל בקול טיפה מפחיד.

"אנ- אני חושבת שהיא לקחה אותה לחדר של , אדוני" האחות אומרת מפוחדת.

אני הולך לכיוון החדר שהייתה בו שבועיים וחצי.

הרופאה שלה יצאה מהחדר שלה ונבהלה כשראתה אותי.

"איפה היא?" אני שואל במבט מפחיד.

"היא בפנים , היא רצתה לדעת משהו מר סלבטורה" הרופאה אומרת ורצה.

אני מתקדם לדלת הסגורה , אני שואף אוויר ומנסה להרגיע את העצבים שבתוכי.

אני פותח את הדלת ורואה את בלה יושבת בכורסא בגב זקוף.

השיער השחור והחלק שלה גלש על גבה ופשוט לא זז.
היא לא זזה.

היא לא הוציאה ציוץ ואני לא חושב שהיא שמעה שאני פה.

"בלה" אני אומר בשקט וסוגר את דלת החדר.
לא היה מענה , זה כאילו היא הייתה קפואה.

אני מתקדם לכיוונה ונוגע בה , אבל היא לא הרימה את פנייה אליי.

"בלה , תסתכלי אליי" אני פוקד.
אבל היא לא הסתכלה , אני מקרב את ידי ואוז בסנטרה , אני מסובב את ראשה בעדינות שתסתכל אליי.
עינייה היו ריקות.
לא היה סימן לשמחת חיים , היה רק עצב ודמעות שזלגו לאורך כל לחייה.

אני מתכופף לישיבת צפרדע ואוחז בידה.

זה היה נראה שהיא פה , אבל הנפש שלה לא הייתה.
הנפש שלה התעייפה , ואני רק רוצה לדעת תשובות.

אני קם ויוצא מהחדר בעצבים.

אני הולך בהליכה מלאת ביטחון , הליכה שמשדרת פחד.

אני מחפש אחר הרופא השני שלה , כי בנשים אנחנו לא פוגעים.

כשאני מוצא אותו זה כשהוא יצא מחדר כלשהו והוא נתקל בגופי.

בית ספר למאפיונרים {1} בשכתובWhere stories live. Discover now