קיץ בפרדס

《פרק 17》- אל תהיה בטוח כל כך

טום:

"אתה מכיר אותה, נכון?" דין שואל אותי כשאנחנו חוזרים מהפגישה האישית עם סער הסוס אל הבנות ולהפתעה ששרה הבטיחה.
בלי שאמר הבנתי למי הוא התכוון. "כן, ברור. היא החברה שלי."
הוא מעביר את מבטו ממני אל אמבר.
"יש בעיה?" אני לא מבין את התמיהה שעל פניו.
הוא חייך, "לא, אתה צודק. אני לא מכיר אתכם עדיין. אני סתם שופט."
אני שולף את הטלפון שלי מהכיס, כי אין לי משהו טוב יותר לעשות ומדפדף בצ׳אטים האחרונים.
הקבוצה טים שרה צדה את עיניי. מרגיש כאילו הקבוצה הזאת הייתה שייכת לעידן אחר, זה נשמע שאני מגזים אבל מרגיש לי שזה היה כל כך מזמן.
אני נזכר בדין שלידי ומבין שהוא צריך להיכנס לקבוצה המשותפת גם.
"מה המספר טלפון שלך?" אני פונה אליו בלי הקדמות.
"אה.." הוא חושד. טוב, אני לא מאשים אותו, גם אם היו שואלים אותי ישירות מה המספר טלפון שלי, אדם שאני בקושי מכיר, הייתי מהסס.
"אני רוצה לצרף אותך לקבוצה שלנו." אני מסביר את עצמי.
"אה. בסדר." הוא עדיין נראה מעט ספקן אבל בכל אופן כשאני מושיט לו את הטלפון שלי הוא מקליד את המספר.
"אממ.. טום. צ'אק.. נמצא בקבוצה הזאת?" הוא שואל בחשש מסוים כשהוא מסיים להקליד.
"לא." אני עונה מידית. חשבתי על זה כבר. לא הספקנו לצרף אותו לפניי... מה שקרה.
"אוקיי."
הטלפון שלי מתחיל לצלצל והשיר האהוב עליי ממלא את השקט של הפרדס בשעות השקיעה.
דין מרים את הראש מופתע, "אתה אוהב את Arctic Monkeys?"
"כן, כמובן." אני עונה בחיוב תוך כדי שאני מצמיד את הטלפון לאוזן ומברך לשלום את אחותי הגדולה.
"טום!" היא צועקת לי מהצד השני של הקו.
"מה קורה, נאמי?"
אחותי מתחילה לספר לי את כל מה שקרה לה בשבוע האחרון כשאנחנו כבר מגיעים אל הבנות חזרה.
אמבר ואמילי קמות, לא נראה שהן דיברו הרבה. חבל. ממש רציתי שישלימו.
אנחנו הולכים אחרי שרה לכיוון השני, עוברים את הבית וממשיכים להתקדם. אני עדיין מדבר עם אחותי בטלפון, מין שיחת עידכון כזאת, אמנם אני פחות מדבר והיא יותר משתפת, אבל נחמד לשמוע אותה.
היא מנתקת בזריזות ושולחת לי הסבר של שתי מילים ״אבא מתקשר״. אני מבין את הניתוק המהיר וההתרגשות שאבא מתקשר, ההורים שלנו לרוב בעבודה, לשניהם יש קריירה צבאית מפוארת. את רוב ילדותינו העברנו בבית של סבתא, עד גיל 13 שאז היא כבר עברה לגור אצלינו והכל היה קל יותר.
"אני לא מאמין שאתה אוהב אותם." דין מתפלא, נראה שעדיין לא עיכל שאנחנו אוהבים את אותה להקה.
"למה אתה כל כך מופתע?" אני צוחק.
הוא מעביר עליי מבט מהיר ומפנה אותו חזרה לדרך. "אתה לא נראה אחד שיאהב אותם." הוא אומר בכנות שנראית שאופיינית לו.
"טוב, תתפלא."
הוא פותח את פיו לומר עוד משהו ואמבר קוטעת אותו כשהיא קוראת, "בואו כבר."
אני מגלה ששרה, אמבר ואמילי הרבה לפנינו ונתקענו מאחורה בלי לשים לב.
אנחנו מתחילים להתקדם מהר יותר כדי להדביק אותם, כיוון שהן לא הולכות כל כך מהר זה לא כזה קשה.
"לפחות רמז?" אמילי עקשנית לגלות מה ההפתעה.
"אנחנו כמעט שם." שרה מבטיחה, קמט נראה בין גבותיה לרגע והיא אומרת, "בעצם לא, יקח לנו עוד כמה דקות להגיע לשם. זה בצד השני של הפרדס."
"או יופי. ואני אצטרך לחיות עם החוסר ידיעה הנורא הזה למשך דקות!" היא מדגישה את המילה האחרונה כאילו זה פרק זמן נצחי.
"את נשמעת כמו אדם." אמבר מודיעה לה.
"טוב, כנראה חיים שלמים ביחד באמת השפיעו עליי קצת."
"תנחומיי." אמבר אומרת.
דמיינתי או שהן מדברות בציניות כרגע?
בבקשה שלא דמיינתי.
אני אוהב את אמבר אבל היא לבשה את המסכת קרח המלאה שלה מאז מה שקרה, אני לא מצליח לדבר איתה. ומסתבר שזה אפילו גרוע יותר עם אמילי. אני שמח לראות שאיכשהו היא אנושית יותר, אבל בכל אופן מבטיח לעצמי לנסות לדבר איתה שוב, ולא לוותר הפעם.
אחרי כמה דקות של הליכה מקבץ עצים מגלה מולנו. אמילי מעיפה מבט שואל בשרה שמחייכת, היא לא מתאפקת ומתחילה לרוץ לשם.
האנרגיה הזאת שלה ממש חמודה, אני מוצא את עצמי מודה.
אנחנו מגיעים לשם כמה שניות אחריה ונכנסים למקבץ העצים. אמילי מסתכלת עלינו בהלם. "איך לקח לך כל כך הרבה זמן להראות לנו את זה? היית אמורה לספר לנו על המקום הזה לפניי שהראת לנו את החדרים שלנו!"
שרה רק מחייכת שוב. שרה היא אדם חייכן בגדול.
זה אגם. הוא לא גדול, ולא צלול לגמרי, אבל אפשר איכשהו לראות את האבנים למטה.
"עד כמה זה עמוק?" נימה מרוגשת מתגנבת לדבריה של אמבר ואני מסתכל עליה בחיוך שמח.
"אמממ," שרה בוחנת אותנו. "לאמילי זה יגיע עד הכתפיים, אני חושבת."
דין מתכופף ומכניס אצבעות למים. "זה לא נראה כזה עמוק."
"אתם מוזמנים לבוא לפה מתי שתרצו לבחון את התיאוריה הזאת." שרה קורצת.
"בשבוע הבא אביא בגד ים." אמילי משתפת אותנו בהחלטה.
"טוב, קדימה. בואו נחזור, אלא אם כן אתם רוצים להישאר פה. אני הולכת להתחיל להכין את ארוחת הערב." שרה מציעה והולכת.
"אני צריך לארוז למחר האמת." אני אומר. כי מחר יום שישי. סוף השבוע השני שלנו פה הגיע.
"כנ״ל." אמילי גם מתקדמת ליציאה מהעצים.
"אני אשאר." אמבר מתיישבת ליד שפת המים.
"גם אני." דין אומר ומוציא אוזניות מכיס המכנס שלו.
אני לא מפספס את מבט הזעם שאמבר תוקעת בו ונראה שגם אמילי לא, "אתם בטוחים שתצליחו להישאר פה ביחד ולא להרוג זה את זה?"
דין מרים ידיים במחוות שלום. "לי אין שום בעיה."
"טוב, לי יש. ואני לא מבטיחה כלום." היא לא מזיזה את המבט הזה ממנו.
"אולי כדי שנישאר?" אמילי לוחשת אליי.
"כנראה, אבל דין יכול לדאוג לעצמו, אני מניח. ואני באמת צריך לארוז. לא התחלתי."
"כן, גם אני." אמילי אומרת בהשלמה.
"תלכו." דין מגרש אותנו. "אני יכול להתמודד עם אמבר."
"אל תהיה בטוח כל כך." שלושתנו אומרים יחד.
"טוב, זה היה מפחיד." דין מעביר מבט בין שלושיתנו.
"למה אתה עוקב אחריי?" אמבר שואלת אותו ואני לא מבין למה היא מתכוונת.
"אני לא עוקב אחרייך, את לא היחידה עם הרגל לראות את הזריחה, אמבר."
אני מחליף עם אמילי מבט מבולבל.
"משתגיד."
"אתה שומע עכשיו פלייליסט שלהם?" אני שואל את דין ומחליף נושא.
"בטח. יש לי פלייליסט מדהים, אוכל לשלוח לך אותו אם תרצה." הוא מציע.
"אשמח." אני תמיד אוהב למצוא שירים חדשים שלא הכרתי לפניי.
עכשיו המבט הזועם של אמבר עבר איכשהו אליי ואני מושך בכתפיי.
"מתי הספקתם להפוך לחברים הכי טובים?" היא שואלת.
"תתפלאי למה אפשר להפוך כשאתם אוהבים את אותה מוזיקה." דין אומר בנימה פילוסופית.
זה מזכיר לי את מה שקרה כששמנו One direction ועבדנו עם צ׳אק..
אמבר מתעלמת ממנו ומחכה לתשובה ממני. "בעיקרון זה היה כשהלכנו לראות את סער ואז התקדמתם איכשהו ממש מהר."
"נו, ברצינות."
"אני אדבר איתך אחר כך." אין לי באמת כל כך מה להגיד. התחברנו. לא החברים הכי טובים אבל דין באמת נראה אחלה.
אמבר מסתכלת אליי במבט שמבהיר לי שהיא תדרוש את השיחה הזאת.
"אוקיי." אמילי מושכת את המילה. "תהנו. אנחנו הולכים." היא גוררת אותי החוצה.