קיץ בפרדס

《פרק 20》- אלברט... נחמד?

אמילי:

"אתם יודעים איפה זה?" דין שואל אותנו.
"כן," טום עונה ונראה שהוא מתעורר ממחשבות. "הלכנו לשם פעם."
אני נזכרת שהלכנו לחפש את אדם ואמבר ושיחקנו את המשחק המטופש ההוא. יצאתי יותר מידי תחרותית באותו רגע, אני מקווה שזה לא הבהיל והבריח את טום.
אחרי כמה דקות הליכה בשמש, אני כבר כולי מזיעה לחלוטין ועוד לא התחלנו לעבוד.
לפתע אני שומעת קולות של מנוע מאחורי. אני מסתובבת אחורה ומגלה רכב חקלאי במרחק לא גדול מאיתנו.
הדמות ברכב מרימה את ידה ומנופפת לנו לעצור.
אני מסיבה את תשומת ליבם של הבנים והם מסתובבים גם.
הרכב מתקרב אלינו, הוא קטן, דחוס, אבל נראה מתאים בצורה מושלמת לשבילים הצרים של הפרדס. החלק החיצוני שלו שרוט והצבע הכחול מתקלף אחרי שנים של עבודה קשה ומסורה. בחלק הקדמי, יש שני מושבים צמודים ומאחורה נמצא ארגז בתוכו כפפות, מעדר, ועוד כמה כלי עבודה שאני לא מזהה.
אלברט עוצר לידינו עם הרכב, "בואו תעלו. חבל תלכו את כל זה ברגל. חם היום."
אה? אני הוזה מהשמש או משהו?
אלברט מדבר ונשמע אדיב. בשבוע ומשהו שאנחנו פה, שמעתי אותו פעם אחת וגם זה היה כשהוא צעק על שרה.
אני מקווה שהבלבול שלי לא משתקף בפניי.
אני בודקת את דעתם של הבנים, טום עם מבט מבולבל לחלוטין כמו שלי ודין חסר הבעה. עיניו נעוצות באלברט כאילו הוא מנסה להבין משהו.
דין האמיץ בינינו מתקדם לרכב (הוא גם לא היה עד בסיטואציות עם אלברט כמונו, אז זה שונה.)
"נו, קדימה. אין זמן. יש המון עבודה היום." אלברט מזרז אותנו.
טום ואני באים אחריו בהססנות.
"מי יושב בארגז?" דין שואל.
"אני יכולה.." אני מתנדבת, נשמע לי חוויה לנסוע ככה בארגז, משוחררת מחגורה או ממושב. וגם אני ממש לא רוצה לשבת ליד אלברט לבד. אולי זאת הסיבה העיקרית.
"לי גם אין בעיה." טום מתנדב גם הוא.
"אתם בטוחים?" דין שואל בספק. הוא לא מבין שאנחנו לא רוצים לשבת ליד אלברט.
"כן, כן." אני פוטרת אותו בנפנוף יד מתנשא וכושלת בטיפוס על הארגז.
"או, את בסדר? צריכה עזרה?" טום מציע יד.
"לא-" אני מגמגמת בניסיון לעלות וגאה מידי כדי לקבל את עזרתו.
ואז אני חושבת על זה שאני לא דמות מאיזשהי סדרה, ואני יכולה לקבל עזרה כי אני באמת לא מסתדרת פה. "בעצם יודע מה? כי אני אשמח לעזרה." אני מגששת באוויר בחיפוש אחרי היד שלו וכשהוא אוחז בידי אני מרגישה יציבות וחמימות שמעלות סומק על לחיי.
"פיו, חשבתי כבר שלא תבקשי, תפלי פה על האדמה ואז אני אצטרך להתמודד עם זה."
הסומק יורד באותה שניה. "אה?! חצוף. אני יכולה להתמודד עם מכה לבד. וגם עם העליה הזאת. תודה אבל לא תודה לך." אני מגרשת את היד שלו במכה ומעבירה את הרגל השניה לתוך הארגז. "רואה?"
טום צוחק ועולה בתנועה אחת אלגנטית לרכב.
"כן ברור שאתה פשוט תעלה בשניה למה לא." אני ממלמלת.
"מה?"
"כלום." אני ממהרת לומר, שמחה שלא שמע אותי.
אנחנו מתיישבים אחד מול השניה ונשענים על צידי הארגז.
"אפשר לנסוע?" אלברט שואל ומסתכל עלינו מהמראה הקדמית המלוכלכת ברכב.
"כן." טום מתמקם כאילו אנחנו עומדים לעבור נסיעה של שעות.
אלברט מתחיל לנסוע בקול טרטור והנסיעה לא קופצנית כמו שחשבתי, כנראה אין הרבה אבנים על הקרקע או שהגלגלים העצומים בולמים את הקפיצות.
אבל פתאום אני מרגישה שאני נופלת הצידה או קדימה או אפשר לשים לב מהמהמורה הענקית שאנחנו עוברים, ואני מוצאת את עצמי מוטלת על טום.
"אומייגאד. סליחה." אני מתיישבת במהירות ומתייצבת חזרה.
"הכל בסדר שם?" אלברט שואל, חשש ואשמה נשמעים בקולו, "מצטער על הטלטול הזה, לא שמתי לב לבור."
"זה בסדר." טום עונה, וקולו רגיל. אדיש לזה שפשוט נפלתי עליו.
אני שמחה שהוא לא עושה עניין ונשענת עם הגב על דופן הארגז.
אחרי כמה דקות נסיעה אנחנו מגיעים לחממה. אני לא יודעת למה אבל היא משפרת את מצב רוחי, אולי כל הירוק האופטימי הזה או הרוח הקרירה שבפנים..
"טוב." אלברט סופק כפיים ותשומת ליבינו מתרכזת אליו.
"אז ככה, אני צריך שתעשו בדיקה לטפטפות. תעברו על שורות השתילים ותבדקו אם יש נזילה או סתימה באחת הטפטפות."
הוא מגיש לטום לוח עם דף ועט ומסביר, "זה ציור מדויק של השתילים, תסמנו איפה יש סתימה או נזילה. הטפטפות עובדות עכשיו, כך שתדעו איפה אמור להיות מים ואיפה לא. מובן?"
"כשמש." אני עונה. "אוקיי, שנתחיל?" אני פונה אל טום.
"אה, רק רגע לפניי שאשכח. אמילי, את תעשי כמה שורות של שתילים ואז תחזרי איתי לבית. שרה רוצה שתעזרי לה."
פניי מוארות ברגע. חיכיתי ששרה תזמין אותי שוב לבשל איתה, אני כל כך אהבתי לעשות את זה בפעם הקודמת שרציתי שתקרא לי שוב כמה שיותר מוקדם.
אני מהנהנת בהתלהבות.
טום ואני מתחילים להתקדם לעבר תחילת שורת השתילים הראשונה.
אני לא יודעת לאיפה דין נעלם, אבל מאז שאלברט הגיע הוא נראה קצת מופנם.
אחרי שאנחנו קולטים את הקטע, אנחנו מגבירים את הקצב של העבודה.
"טוב, תסמני פה..." טום מורה לי. "אני לא רואה פה נזילה.. את רואה משהו?"
"לא.." אבל אז אני מתעמקת בצינורות החומים. "רגע, מה זה?" אני מצביעה על קטע בצינור.
טום מושיט לשם יד ונוגע בצינור. ידו חוזרת רטובה.
"אוקיי, יש פה נזילה. תסמני."
"כן, המפקד." אני אומרת בציניות ומסמנת בדף.
"יופי של ערנות, החיילת אמילי." טום זורם איתי.
אני מרימה מבט לבדוק שאלברט לא בסביבה שלנו ואומרת, "מה זה היה? אלברט הפך לנחמד פתאום?" אני מנסה לברר מה קרה שם. לבדוק שבאמת לא הזיתי.
"כן, נכון? לדעתי חטפו אותו חייזרים והחליפו אותו באחד משלהם."
אני צוחקת, "בטח. מעניין אם זה משהו חד פעמי, אולי יש לו מצבי רוח כאלה.."
"כן, אמבר לימדה אותי ואת חברים שלנו פעם משהו על מחלה כזאת.. ציקלו משהו.."
"יכול להיות.." ברגע עולה לי לראש מישהו שרציתי לדון עליו עם טום. אני לא יודעת אם זה הזמן המתאים אבל לא יודעת אם יהיה זמן יותר מתאים אז אני מתחילה, "דרך אגב, אתה יודע.. למה.. אמממ, אמבר כועסת עליי?" אני באמת מנסה לברר. אני רוצה להבין למה, להתנצל ולהשלים איתה. זה חשוב לי.
הוא נושם עמוק ומשפיל את מבטו. "אני יודע." הוא מודה.
אני לא לוחצת עליו להגיד לי, כי למרות שאני רוצה לדעת בשביל לסדר את זה זה לא הסוד שלו.
"אני אגיד לך, רק בגלל שאני רוצה שתשלימו. ואני בטוח שגם אמבר רוצה." הוא אומר לבסוף.
אני מהנהנת ומחכה שיתחיל.
אנחנו ממשיכים להתקדם לאורך הצינור כשהוא מתחיל לספר לי.
"שיט. אני כזאת מטומטמת. ברור שהיא תרגיש ככה. איך לא חשבתי על זה." אני אומרת כשהוא מסיים.
אני מרגישה טמבלית, חסרת רגשות לחלוטין.
אני עמדתי שם והקשבתי למשוגע ההוא לדבר, בזמן שהיא הייתה עם צ׳אק, עזרה לו.
אני דופקת לעצמי על המצח כמה פעמים על הטיפשות שלי.
למרות שלא ציפיתי מאמבר להיפגע מכזה דבר. היא מתנהגת כאילו שום דבר לא מפריע לה, נראה שזאת רק מסכה.
טום כאילו קורא את מחשבותיי ומסביר, "הרבה אנשים שהיו חשובים לה פגעו בה בדרכים כאלה ואחרות. קשה לה לסלוח מדברים כאלה."
"אני מבינה." אני מעבירה יד על הפנים שלי, "אני פשוט מאוכזבת מעצמי שלא הבנתי קודם."
"זה בסדר, אמילי. עברנו דברים בשבוע האחרון. אף אחד לא ציפה, וגם לא אמבר, שתשימי לב ישר למה היא נפגעה." טום מנחם אותי.
"אני יודעת, פשוט אם זה היה הפוך אני כן הייתי מצפה שישימו לב ואני הייתי-" מרוכזת בך. אני נאנחת.
"לא חשוב, מה שמשנה עכשיו זה שאת יודעת למה, ותוכלי לסדר את זה איתה."
"מצטער להפריע לכם. אממ, סליחה שלא הייתי פה עד עכשיו. עזרתי לאלברט במשהו.." דין מגיע ואומר במהירות, הוא נראה לא מרוכז.
"אממ, אמילי. אלברט קורא לך."
שיט. לא חשבתי על זה שאצטרך לחזור עם אלברט לבד.
אני מחליפה מבט עם טום שמבין אותי ותופח על כתפי בניחום.
כשאני עוברת על פניו הוא לוחש לי, "אם קורה משהו, תצרחי."
אני מחייכת ומקווה מאוד שהוא אמר את זה בציניות.

תודה לאל לא הייתי צריכה לצרוח בנסיעה חזור, וגם הבישול עם שרה הלך לא רע. הכנו מוקפץ חזה עוף שאני בטוחה שאדם יאהב.
אני עולה לחדר. אני חייבת להתקלח אחרי העבודה והבישולים.
אני פותחת את הדלת בעוצמה ו.. אמבר שם.
כל מה שטום אמר לי על מה שקרה מתעורר וצף לי בראש. אני חושבת איך להתחיל להתנצל, איך לדבר איתה, מה לעשות. אני אבודה בדברים כאלה.
פתאום אמבר מביטה אליי ואני קופאת. "יש לך משהו לומר, אמילי?"
היא שואלת. פניה משדרות אדישות.
אני מסלקת מהראש את כל המחשבות על ״איך״ ופשוט מתחילה לדבר איתה. "כן. האמת שכן."
"טוב, זה מפתיע האמת ששאלתי את זה בציניו-"
"אני הבנתי את זה, אבל יש לי משהו ממש חשוב להגיד לך אז. תודה." אני מבינה שאני פשוט משתיקה את אמבר וקצת מופתעת מהאומץ.
"אוקיי, אממ. רק רציתי להגיד שאני ממש מתנצלת. ברצינות. לא התכוונתי בכלל שתרגישי לבד. אני הייתי קפואה ומרוכזת בעצמי ובמשוגע ההוא, לא עזרתי לצ׳אק, והשארתי אותך לבד בזה. אני כל כך מתנצלת." אני עוצרת לרגע לבדוק את התגובה שלה, אבל כרגיל, פניה של אמבר לא מסגירות דבר. "טוב, מי רוצה להיות כנה. כן, טום סיפר לי למה את כועסת. כי לא חשבתי על זה בכלל, וזאת טעות ושוב אני מתנצלת. אין לי עוד מה לומר, אני אשמח מאוד אם תוכלי לסלוח לי." אני מסיימת ומסתכלת עליה, מחכה לסימן מסגיר, להבין מה היא חושבת, משהו.
אמבר נושמת עמוק, מסתדרת על המיטה שלה ומתחילה לדבר, "זה בסדר. הצלחתי לאט לאט להבין את מה שקרה אז, פשוט יותר מידי אגו לא נתן לי להתנצל בפנייך, אבל עכשיו אני כן רוצה להתנצל, ואל תתרגלי אני לא עושה את זה בדרך כלל. לא הייתי צריכה להתעצבן עלייך ככה. אני חושבת שהוצאתי את כל הזעם והתסכול מהממוות של צ'אק עלייך וזה לא הגיע לך. אני גם מקווה שאממ תוכלי לסלוח לי או משהו. אני לא באמת טובה בלהגיד דברים כאלה.."
אה. משהו משותף.
"טוב, אז זה מאחורינו?" אני מוודאת.
"מאחורינו."