אדם:
ההליכה בראשון בבוקר לבית של שרה לבד מרגישה לי קצת מוזרה.
אני מתהלך לי לכיוון הבית בלי להיות מרוכז במשהו, שפתאום בלי אזהרה, "אדם!" אני שומע את הצעקה של אמילי ושניה וחצי אחרי בלי זמן לעכל או להבין גופה מתנגש בי בחיבוק מוחץ.
"אומייגד, ילדה. פגשת אותי אתמול וידעת שאני מגיע." אני מרגיע אותה. בשבת נפגשנו (אחרי שבוע שלם שלא) והסברתי לה על השיחה עם ההורים שלי, היא הייתה גאה בי ואני יודע שתכחיש אבל אני מבטיח לכם שהיו לה דמעות בעיניים. ההורים שלי הבינו את הסיבה שבגללה אני רוצה לחזור והסכימו. לא בלב שלם אבל הסכימו.
"בסדר, אבל זה מרגש שאתה פה שוב!" היא מהדקת את החיבוק עד כדי שאני לא מצליח לנשום במשך שלוש שניות ומשחררת.
אנחנו מתקדמים את הצעדים האחרונים לבית ואמילי מדברת ומדברת על דברים חדשים אבל אני לא כל כך מקשיב.
"אדם! חזרת!" שרה מניחה את הספל וקמה אליי. "איך אתה מרגיש, ילד?" היא לא מחכה לתשובה וממשיכה. "תשמע, בעיקרון אכלנו אבל נשאר קצת שאריות, תעלה למעלה, תניח את הדברים אני אחמם לך לחם וחביתה לבנתיים, סגרנו?"
"וואו, שרה את לא צריכה-"
"ששש.." היא משתיקה אותי בתפיחה על הכתף. "גם ירקות לחתוך לך?"
"לא, לא, שרה. באמת כבר אכלתי כבר-"
שרה צועקת בי מבט שממסמר אותי למקום וגורם לי לסגור את הפה בנקישה. "אני אוכל כל מה שתתני לי." אני אומר בצייתנות.
"מעולה! קדימה תעלה, תניח את הדברים."
אני עולה במדרגות העץ ואמילי אחרי מחייכת חיוך ממזרי. "היא תמיד הייתה ככה? או שזה התשנה כשלא הייתי פה?"
"אל תדאג, גם את טום היא הכריחה לאכול גבינה, זוכר?"
אני מתכוונת לענות כשהקול היחיד שלא התגעגעתי אליו נשמע באוזניי, "עגבנייה!"
"ריינסי." אני עונה בקול יבש.
היא מכה אותי בכתף בחיוך שמאיר את פניה. "טוב שחזרת, עגבנייה."
אני תופס את הכתף הפגועה שלי ומסתכל באמבר במבט פגוע, "הכאבת לי." אני אומר, ציני.
"אויש. תתמודד." היא טופחת על כתפי, הולכת לכיוון החדר שלה, נכנסת וסוגרת את הדלת.
אמילי מגלגלת עיניים בחיוך ודוחפת אותי לעבר חדרי. "נו, כנס." היא דוחקת בי.
"אני נכנס, אני נכנס." אני מתקדם לעבר דלת החדר.
"התגעגעתי לחדר הזה!" אני קורא כשהחדר מתגלה בפניי.
"כאילו לא היית פה שנה.." טום מגיח מהמסדרון בחיוך.
"טום!" אני מחליף איתו כיף. "טוב שחזרת." הוא אומר, כנות בעיניו.
"טוב לחזור." אני עונה בחיוך שמח.
אני מפנה את מבטי אל הצד השני של החדר, ופוגש את החדש.
"שלום." הוא קם. "אני דין." הוא מושיט יד ללחיצה.
הבחור הזה חתיך. וגבוה. וחתיך שוב. בקטע מחשיד הפעם.
"שלום." אני לוחץ לו את היד. יש לו לחיצה חזקה ובוגרת, כאילו הוא עושה עסקים כל שני וחמישי.
"אז כן, דין, אדם, אדם, דין." טום מסיים את ההיכרות בינינו.
"טום, לקחת לי את המיטה?!" אני שואל בזעזוע.
"יש מצב.." הוא מחייך במבוכה. "אבל זה הגיוני, אתה לא היית לוקח את המיטה הנוחה אם אף אחד לא היה ישן עליה?" הוא מנסה להסביר את עצמו.
"טוב כן. אבל אני חזרתי עכשיו, והמיטה הזאת שלי בצדק וביושר."
טום מרים את הכרית והשמיכה שלו למיטה העליונה ומושיט יד בהזמנה, "הנה לך."
"תודה רבה לך, בלונדי." אני מחייך וטופח על ראשו.
"לא." זעזוע והלם שזורים בנימת קולו. "לא גם אתה."
אני מחייך אליו חיוך ממזרי ומתחיל לפרוק את התיק.
"כמובן. איך לא בעצם." אני אומר בפנים חמוצות כששרה מחלקת את העבודה כך ששוב אני עם אמבר.
"נו, עגבניה, כולם יודעים שאתה שמח, אל תעבוד על עצמך."
"שמח וצוהל ממש." אני אומר בציניות גמורה.
זה לא שבאמת כל כך נורא לי לעבוד עם אמבר אבל הריבים האלה כבר נהיו שגרה נחמדה. זה מרגיש כמו ריבים בין אחים כזה, משהו שיום אחרי תשכח.
"הפעם בשביל באמת לעשות קצת שינוי, תלכו אתם-" שרה מסתכלת על דין, טום ואמילי. "לחממה. ואתם-" היא מסתכלת עליי ועל אמבר. "תישארו כאן."
אמבר מצדיעה לשרה בציניות ושואלת מה אנחנו צריכים לעשות.
"אני רוצה שתמשיכו לגזום את הקוצים בשורה הבאה של העצים שהם לא הספיקו פעם קודמת."
"ואתם תתקדמו לחממה, אני אשלח את אלברט להגיד לכם מה לעשות." היא אומרת להם.
או.
טום ואמילי לא נראים שמחים כל כך לשמוע את דבריה. גם הבעת פניו של דין משתנה, אבל אני לא מצליח להבין לֶמה או לָמה.
"טוב, אני מניחה שנלך." אמילי אומרת והם מתחילים להתקדם.
אנחנו לוקחים כפפות ומזמרות והולכים לשורת העצים המדוברת.
כל כך יפה בפרדס, יש מין אווירה כזאת חיובית, שמיים כחולים, שמש, ציפורים, כאילו אנחנו בקטע הזה בסרט שהכל מושלם ועוד שניה הוא משתבש. אצלינו זה היה הפוך אבל, משהו השתבש -ואני מקווה- שלאט לאט הוא יהפוך למושלם חזרה.
"די לבהות באוויר, אדם. בוא לעזור לי." אמבר מפוצצת את בועת הפילוסופיה שלי בקריאה לעזרה.
"אני בא, אני בא."
עם התקדמות העבודה אמבר ואני לא מדברים הרבה עד שהיא פותחת שיחה, "נו, מה אתה חושב על דין?" נשמע שהיא מנסה לשמור על נימת קול ניטרלית אבל ממה שאני רואה במקומי השפוף בעץ, פניה חמוצות כאילו הוא נושא השיחה הכי פחות מועדף עליה.
"אממ, לא יודע.. הוא חתיך." אני מושך בכתפיי.
"ברצינות, עגבנייה? ציפיתי לפחות ממך ליותר."
"למה? מה את חושבת עליו?"
"אה, אני? שום דבר. אני פשוט אוהבת אותו, וכל-כך שמחה שהוא הצטרף אלינו."
"אמבר." מנגנון הסרקזם שלה לפעמים קצת מעצבן.
היא שותקת לכמה שניות ארוכות.
"מרגיש לי שהוא ממש מחליף את צ'אק." היא אומרת לבסוף בלחישה.
"וואו." לא חשבתי על זה ככה. אני יכול להבין את הנקודת מבט שלה.
"נכון? אבל אף אחד מהם לא מסכים איתי."
"תנסי לראות את הנקודת מבט שלהם.." שגם אותה אני מבין.
אני סוג של לוקח צעד אחורה מהסיטואציה, מסתכל עליה מבחוץ. מה שתכלס באמת קרה, לא הייתי שבוע, יצאתי מהסיטואציה לכמה זמן.
אני אומר את זה לאמבר, היא מהנהנת אבל לא נראית משוכנעת.
"אני מבינה. אני מבינה שזה לא אשמתו בשום צורה ואני סתם מוציאה עליו את העצבים שלי, אני מבינה שהוא לא קשור לצ'אק ואני מדמיינת, אני מבינה שזה רק אני נגדו. אבל קשה לי. קשה לי לראות אותו הולך לעבוד עם אמילי וטום במקום צ'אק, קשה לי לראות אותו ישן במיטה של צ׳אק. קשה לי לראות אותו במקום צ'אק."
השיחה כבר לא קלילה כמו שהיא התחילה ומתגלה בפניי צד באמבר שלא הכרתי, ואני חושב שאני בין הבודדים שמתחיל להכיר.
אני יוצא מתחתית העץ שעבדתי עליו ומתיישב ליד אמבר שמשחקת במזמרה.
"אני מבין, אמבר. באמת. אבל תחשבי על זה ככה, זאת לא אשמתו של דין. דין לא אחראי לזה. דין הוא לא צ'אק. אבל מי שכן אחראי זה הרוצח שלו, שעליו את צריכה לכעוס ולרצות בנקמה כי בגללו צ'אק לא איתנו."
זעם מופיע בפניה של אמבר. זעם ורצון לנקמה על מה שקרה לצ'אק בלי שום סיבה מוצדקת.
"אני מבינה מה אתה אומר. אני אנסה לשנות את כיוון החשיבה שלי, אני מניחה.."
"בהצלחה, ריינסי."
YOU ARE READING
קיץ בפרדס
Actionטום, אמבר, צ'אק, אמילי ואדם נשלחו לפרדס כל אחד מסיבותיו שלו; בין אם זה חלק מעונש, כסף לטיול או סתם רוגע נפשי. או לפחות זה מה שהם חשבו, כי רוגע נפשי הם לא יקבלו, לא בקרוב. זה מתחיל בדברים בלתי מזוהים שצצים סביב, הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. אבל כשזה...
