הקרב על הכתר

פרק תשעה עשר

סבסטיאן:

עד עכשיו אני חושב על זה. גם בדרך חזור הביתה, לממלכת טוקסל, לא הפסקתי לחשוב על זה.
היא אמרה את זה שיכורה, היא לא ידעה מה אמרה, היא לא התכוונה לזה באמת.
המחשבה הזאת ניסתה בכח להדחיק את מילותיה של אלנה במוחי.
כי אני אוהבת אותו.
כי אני אוהבת אותו.
כי אני אוהבת אותו.
אני לא רוצה שיהיו לה רגשות כלפיי, אני לא מוכן לזה, אני לא בנוי לקשרי אהבה עכשיו. הידידות שלי איתה בהחלט מספיקה לי.
אבל הקלילות שלה, האופן שבה אמרה את המילים הללו. משגעת אותי.
ואני מפחד שבאותה הקלילות, בלי שאשים לב, היא גם תכבוש אותי.
לא, זה לא יקרה, היא פשוט לא שמה לב מה היא אומרת, אנחנו סתם חברים.
תמיד סתם חברים.
ואם כבר מדברים על חברים, לא מוצא חן בעיניי מה שקורה בין ליילה לאדוארד, ואני יודע שקורה משהו.
"הנסיך?" נשמעה דפיקה חלושה בדלת הפתוחה שלי.
התרוממתי מהמיטה שלי, משרת היה בפתח.
"הוד מעלתו המלך ביקש שכל האחים יתייצבו מחר בשעה שבע בבוקר בחדר האוכל, אבא שלכם הקדים את ארוחת הבוקר. יש לו הודעה חשובה בקשר לקרב." הכריז והלך כלעומת שבא.
נזרקתי על המיטה שוב, באפיסת כוחות.
אני ממש מקווה שזה לא שיגעון חדש שלו. אני כל כך רוצה שהסיוט הזה ייגמר. זה גורם לי לחשוב שהקץ של הממלכה הגיע, שהקץ של אבי הגיע. שהוא... שהוא הולך לעזוב אותנו בקרוב.
הייתי נוזף בעצמי אם המחשבה שלי לא הייתה כל כך עמוקה, ונרדמתי.

קמתי לקרני השמש העצלות של הזריחה. השעה הייתה שש בבוקר. התארגנתי, התלבשתי, שטפתי פנים ושיניים וירדתי לחדר האוכל במהירות.
"היי, קטין." יד הונחה על כתפי, אדוארד בירך אותי בבוקר טוב ועקף אותי במדרגות.
"הרשו לך להכנס לחדר האוכל? מאיפה אתה יודע שהקדימו את ארוחת הבוקר?" שאלתי אותי תוך כדי פיהוק.
"הקדימו את ארוחת הבוקר?" אדוארד שאל בתגובה ונעצר במקומו.
"כן, אני לא חושב שאתה מוזמן. לצערי. משהו שקשור לקרב." אמרתי בעייפות.
"הבנתי, טוב, אז אני הולך לקחת איזה כריך מהמטבח, ניפגש אחר כך לאימון סייף?" אדוארד אמר את זה בקלות וזה היה עצוב כל כך שהוא הורגל לזה.
"אני לא חושב שיהיה לי חשק להתאמן אחר כך." הודתי וכשנזכרתי באימון הקודם שלנו פניי נחמצו.
"אז תבוא לספר לי מה המשימה הבאה, אני אתאמן עם עצמי." משך בכתפיו.
"איך אתה יודע שזה ספציפית לגביי המשימה השנייה?" תמהתי.
"ניחוש פרוע." זרק לעברי והמשיך במהירות לכיוון המטבח.
אני הלכתי לכיוון חדר האוכל.
רק אבא וצ'ארס היו שם, הם הרימו את ראשם במהירות כשראו שנכנסתי וצ'ארס הלך להתיישב במקומו.
"אתם מסתירים משהו?" שאלתי במבט חושד.
"זה לא עיניינך." צ'ארס פטר אותי בהינף יד.
"טוב." משכתי את המילה בחשדנות.
"בוקר טוב!" בנג'י נכנס לחדר האוכל והתיישב במקומו. נראה שהאנרגיות שלו חזרו, לפחות רוב האנרגיות שלו. בכל זאת, הוא לעולם לא יזכה למלוך. אני יכול רק לנחש כמה זה שבר אותו.
"בוקר..." אימליה נכנסה כשספר בידה.
"אימליה, מה אמרנו על ספרים בחדר האוכל?" הזכיר לה אבי.
"אתם משעממים אותי, מה אני יכולה לעשות?" אימליה מסרה בחוסר חשק בולט את הספר לידיו של אחד מהמשרתים.
אייסון וליילה הגיעו ביחד, שניהם נראי עייפים מדיי בשביל ללכת, לאכול, או לחיות באופן כללי.
"בוקר טוב לכולם." אבא אמר כשכולם היו ישובים במקומותיהם.
"אני רוצה לחשוף אתכם למשימה הבאה בקרב."
אמר ותשומת הלב של כולם הייתה נתונה אליו. חוץ משל בנג'י, בנג'י אכל בלי לשים לב למה שקורה סביבו. זאת הייתה סתם מסכה אני יודע את זה, אבל אני לא יכול להאשים אותו.
"אז, במשימה הבאה התכונה שארצה לבדוק בכם היא חיבור לעם. אתם תתחלקו לזוגות." אני וליילה החלפנו מבטים. "לפי מה שאני מחליט." אבא ניפץ לנו את התוכנית. "זוג אחד יסע לצפון טוקסל והשני לדרום טוקסל. המטרה שלכם היא להגיע חזרה לארמון, לאסוף רשימה של מספר חפצים שתקבלו מראש ולא להתגלות כנסיכי הממלכה על ידי פשוטי העם. אתם תצטרכו להתנהג בדיוק כמוהם, להשתלב במקום שבו תמצאו."
אבא נתן לנו כמה שניות לעכל את המשימה.
לא ידעתי מה אני חושב עליה.
עד ששמעתי מה הזוגות והחלטתי. "הזוגות הם - אייסון וליילה, צ'ארס וסבסטיאן."
אני שונא את המשימה הזאת.
צ'ארס השמיע קול רטינה ואייסון הסתכל על ליילה בחשש.
"אנחנו נתחיל כבר מחר עם שחר, שיהיה לכם בהצלחה." אבא בירך אותנו והתרומם מהכיסא.
"לאן אתה הולך, אבא?" בנג'י שם לב למתרחש סביבו בפעם הראשונה.
"יש לי עניין דחוף לסדר, תמשיכו לאכול כרגיל." הוא אמר במהירות ויצא מחדר האוכל, מלווה בשני שומרים.
אבא אף פעם לא עזב את הארוחה בעיצומה, העניין הדחוף כנראה רציני יותר ממה שאבא ציין.
"טוב, אם אבא יצא, ואני סיימתי לאכול, אין לי מה לעשות פה." ליילה הרחיקה את הכיסא שלה מהשולחן והתכוונה לעזוב.
"חכי רגע, אני אבוא איתך." אייסון התרומם גם הוא.
"אני הולכת לספריה לקחת את הספר שלי חזרה, רק שהמשרת הארור לא הזיז את הסימניה שלי." אימליה יצאה גם היא.
סיימתי לאכול במהירות ויצאתי גם אני.
עליתי לחדר שלי, מותש מהידיעות האחרונות. וחילוקי הזוגות לא בדיוק עודדו אותי. אני הולך להיות שותף לצוות עם צ'ארס. הוא הולך להשפיל אותי כל המשימה. אני לא מתחבר לאופי שלו, ליהירות שלו, לאופן שבו הוא מחליק את שיערו השחור, הארוך והשופע לאחור ומסתכל עלייך כאילו אמרת שאתה אוסף ג'וקים בזמנך הפנוי. אף אחד חוץ ממיליון המאהבות שלו לא אוהב אותו באמת. בעצם, אפילו המאהבות שלו אוהבות אותו רק בגלל היופי והגבריות שהוא מפגין. כולם משתדלים לתפוס מרחק, וטוב לו עם זה, הוא אוהב את הלבד שלו.
ובעודי מהרהר על השותף הנורא שלי הוא הפיע בפתח חדרי.
"אתה לא מתכוון לדבר איתי?" צ'ארס שאל.
"על מה יש לי לדבר איתך?" שאלתי חזרה.
"אתה רוצה לנצח בקרב הזה או לא? כי אני כן. אז אנחנו צריכים לחשוב על תוכניות איך לא להתגלות על ידי פשוטי העם, איך להשיג את החפצים בזמן ואיך לחזור הביתה בשלום." הוא ענה במבט זועם, אבל איכשהו הקול שלו נשמע צרוד ועייף.
"חייבים עכשיו?" התמרמתי.
"אה לא, חשבתי שאפשר לחשוב על זה מחר, בבוקר, כשנצא לדרך כבר, שנהיה שם, בבגדים של בני מלוכה. או אפילו בעיצומה של המשימה. יש לי רעיון אפילו יותר טוב, נחשוב על זה כשהקרב ייגמר. נשב על כוס קפה ונחשוב איך לעבור את המשימה השנייה." הוא עצם את עיניו באיפוק.
"צ'ארס אני אשמח אם תסיר את מנגנון הציניות שלך כשאתה מדבר איתי." גילגלתי את עיניי.
"אז תפסיק להתנהג כמו אדיוט, יש לי אלרגיה לאנשים כאלה." הוא ניפנף בידו מול פניו.
"אז תפסיק להתנהג כאילו אני חייב לך משהו." החזרתי לו עקיצה.
הוא נשם עמוקות. "אתה רוצה לדבר על זה? או שאני אכין את עצמי נפשית להדחה שלי?" שאל.
"תפגוש אותי בספריה בעוד חצי שעה בערך, יש לי דיבור עם אדוארד." התרוממתי מהכיסא שבחדרי בסימן שיצא לי מהחדר.
צ'ארס התעכב עליי במבטו ואז הניח לי והלך לדרכו.
יצאתי אחריו לכיוון חדרו של אדוארד.
דפקתי חמש נקישות על דלת חדרו.
"יבוא!" אדוארד קרא מתוך החדר, ומקולו הלא ברור הבנתי שהוא אוכל.
פתחתי את החדר.
"אה, קטין, למה אתה דופק?" אדוארד ישב בסיכול רגליים על המיטה שלו ואכל כריך חביתה עשיר בירקות וגבינות.
"למה אתה-"
"אוכל בחדר? טוב, אבא שלך גירש אותי מארוחת הבוקר, והבטן שלי לא כל כך מתחשבת בעובדה הזאת." אמר ובדיוק בשניה שסיים את המשפט בטנו קרקרה.
אדוארד משך בכתפיו.
"כן, מה מביא אותך אליי?" שאל לבסוף, כמו איזה הודי מרפא נפש.
"המשימה השנייה בקרב." סיכמתי בשלוש מילים בודדות.
החיוך נמחק מפניו בשניה.
"תסגור את הדלת." הוא נאנח.
סגרתי את הדלת והתיישבתי מולו.
"מה הפעם?" שאל והמשיך לאכול בפחות התלהבות מקודם.
הסברתי לו על המשימה, וכשהגעתי לחלק שאנחנו נוסעים אדוארד קטע אותי. "מה?" אמר בנימה קטנונית. "שוב אני נשאר פה לבד?"
"בנג'מין לא הולך לשום מקום.." הזכרתי לו.
"כן, נכון." נראה שזה עודד אותו במידה מסויימת.
המשכתי להסביר לו על שאר המשימה וכשסיימתי אדוארד הגיב במילה אחת, "וואו." הוא בהה לכמה שניות בחלל האוויר עד שהתעשת. "אני לא יודע מה להגיד לך. מצד אחד זה חכם ממש. אבל זה מסוכן, במיוחד עם עניין הבוגדים עכשיו."
"בדיוק. זה מה שגם אני חשבתי, עד ששמעתי מי בן הזוג שלי למשימה."
"צ'ארס, נכון?"
"איך ידעת?" שאלתי, למרות שידעתי שכנראה לא קשה לנחש.
"הבעת הפנים שלך הסגירה את זה.." אמר במשיכת כתפיים.
"טוב." קמתי. "אני צריך ללכת לדבר עם צ'ארס, כנראה.."
"בהצלחה." אמר אדוארד ברצינות. "תשתדל לא לשרוף אותו."
"אני אנסה." אמרתי ויצאתי מהחדר.
כשהגעתי לספרייה מצאתי את צ'ארס יושב זקוף באחת הכורסאות ומעיין בספר היסטוריה כלשהו.
"הגעת." הוא ציין את בואי והרים את עיניו מהספר, חוץ מזה הוא לא זז מילימטר.
"כן, טוב אני זה שאמרתי לך לבוא." התיישבתי בכורסא שמולו.
צ'ארס הניח את הספר שלו על השולחן ליד. "טוב, קודם כל, בוא ננסה לחשוב על טכניקה שתעזור לנו לא להזדהות. אנחנו צריכים לחשוב על סיפור כיסוי או משהו בסגנון." הוא החווה בידו.
"מה הבעיה שנהיה אחים?" עצרתי לחשוב לרגע. "אחים.. שמוכרים סחורה?"
"אז הלכת בכיוון של לצאת למכור סחורה בשוק." הוא אמר ואז סינן מבין שיניו 'פתטי'. "איזה סחורה אנחנו נמכור? אנחנו נצטרך להביא את הסחורה איתנו לשם, אתה יודע..." הוא נראה משועמם.
"אה, נכון.. טוב, אז נחפש עבודה?" הצעתי.
"משפיל." צ'ארס הצטמרר בגועל.
"צ'ארס. אתה לא יכול לשלול לי כל אפשרות. ואין דבר כזה משפיל. כשנהיה שם, אנחנו לא נסיכים. אנחנו פשוטי עם, שלובשים בגדים פשוטים, אוכלים אוכל פשוט, ועובדים!"
"תודה על התזכורת, באמת לא מספיק לי הקושי שאני חווה בתור נסיך שאחראי על הגנת הארמון." הוא גלגל את עיניו.
"אוי מסכן." אמרתי בקול מזוייף.
"אני באמת מסכן." הוא נאנח. "אבל אם זה מה שצריך בשביל למלוך אני מוכן להתעלות על עצמי. איפה נעבוד?" שאל בתסכול.
"אנחנו נחפש עבודה. נטייל ונחפש עבודה, אם נמצא משהו באמת, מעולה. אם לא, לא נורא."
צ'ארס לא הסתיר את הפרצוף המאופק שלו. "מה זאת אומרת לא נורא? איך נתפרנס? או איך שהם לא קוראים לזה שם."
"אנחנו יוצאים עם סכום כסף, נכון? נצליח להשתמש בו אם נחסוך."
"הגוף שלי דורש הרבה." הוא הזכיר בלי בושה.
"אז תלמד אותו דחיית סיפוקים."
הוא נאנח בפעם השנייה לשיחה. "שאלה הבאה, איפה נגור?"
"בימים הראשונים נצטרך לגור אצל משפחות שיסכימו לארח אותנו, כשנהיה קרובים יותר לארמון יהיו אכסניות." אני לא יודע מאיפה היו לי התשובות לכל השאלות שלו.
"ומה התנאים באכסניה?" הוא היה על סף בכי.
כמעט פרצתי בצחוק לראות אותו ככה. "מיטה עם מזרון ממש ממש דק? אוכל תפל? אני לא יודע. לא הייתי באכסניה אף פעם."
"מצחיק מאוד, סבסטיאן. פשוט כי אני מבלה את רוב זמני באכסניות מתקלפות ומרק דלוח בוקר צהריים וערב."
"אל תדאג, אני יודע שאתה לא."
"אני אבקש מהם שיביאו לי סוויטה נשיאותית או משהו. אני לא מתכוון להרגיש את קרשי העץ של המיטה בגב שלי כל פעם שאני הולך לישון." הוא מתח את גבו כאילו הצליח לדמיין את הכאבים.
"לא אתה לא הולך לבקש סוויטה נשיאותית. מסיבה אחת פשוטה - אין דבר כזה."
"זה נוראי." הוא יבב.
"בסדר, מה שתגיד. עכשיו, למצוא שמות וגילאים אחרים." שיניתי נושא לפניי שהוא באמת יתחיל לבכות לי.
"צריך שמות שיתאימו לנו, כדי שלא נתבלבל או נשכח." הוא אמר, חשב קמעה ואז הוסיף. "אני יכול לקרוא לך אדיוט, כן. זה תופס." ציין בעייפות.
"וואו, צ'ארס. כל פעם שאני חושב שהגעת לשיא הטמטום שלך, אתה מפתיע אותי מחדש." נשענתי לאחור בייאוש.
אין סיכוי שנסיים את המשימה הזאת שנינו חיים. סביר להניח שבאמת אשרוף אותו.
"תפסיק לקנא שאני יותר מוצלח ממך ותעזור לי למצוא שמות." הוא ניפנף בידו בהתנשאות.
"יש לי רעיון, נשתמש בשמות השניים שלנו. אתה לייסל אני ג'יימס."
"אלוהים, זה יותר גרוע מלשונרר עבודה." צ'ארס העביר יד על פניו בייאוש.
"מעולה. סיימנו. אני הולך." קמתי מהכורסא.
"להתראות... ג'יימס." נראה שצ'ארס ניסה את ביטוי שמי השני על לשונו. היה לו פרצוף מוזר כשאמר את זה.
"להתראות, לייסל." גיחכתי לעצמי.
"אוי אלוהים קח אותי וזהו." הוא מלמל וחזר לספר שלו.
נכנסתי לחדרי בנשימה עמוקה להרגעה.
ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות עכשיו.
הוצאתי את המחברת שלי מהמגירה הסודית ואת הגיטרה מהארון, וידאתי שהדלת נעולה והתיישבתי בסיכול רגליים על המיטה.
דיפדפתי במחברת לשיר שכתבתי אתמול בלילה, כשחשבתי עליה והייתי מתוסכל. אז הוצאתי את התסכול בדרך היחידה שאני מכיר ויכול להשתמש, שיר.
בדרך כלל השירים שלי היו על רגשות, תחושות, דברים שהפריעו לי.
אף פעם לא כתבתי על מישהי. אני לא יודע אם יצא לי טוב ואין אף אחד שיגיד לי, כי אף אחד לא הולך לראות את זה. אפילו לא ליילה.
ניסיתי לחשוב על לחן לשיר הזה, זה צריך להיות משהו עדין ובו בזמן חזק ועוצמתי. משהו שיתאים לה.
החזקתי את הגיטרה, ונתתי ליידי לעבוד לבד.
תוך כדי ביטאתי את המילים האלה, המילים שכתבתי עליה.