מבצר האש

פרולוג

אמור

מצחיק איך הורים בוחרים עבורך שם עוד לפני שהם יודעים מה יצא ממך.
הם קראו לי אמור רק כי לא ידעו כמה רחוקה אני מהמילה אהבה.
רחוקה מאי פעם.
ליבי שוצף שנאה. לפעמים היא עולה על גדותיה ושורפת אותי, מכלה את כולי מבפנים.
אבל אני לא מתה. אני רק מתחזקת, אחרת אין לי דרך להסביר כיצד נערת אשפתות קטנה וזולה כמוני מעיירה נידחת בטקסס מוצאת את עצמה צועדת בטור יחד עם נערים ונערות רבים דרך שביל צר על צלע הר הישר לשערו של בית ספר העילית המיסתורי ביותר על פני כדור הארץ. בית הספר הזה עונה לשם המגוכך לעייפה בעיניי, מבצר האש. מתאמץ מאוד, אם שואלים אותי. מעלה צחוק מלא בוז אפילו.
האם הכנסתי את ראשי במודע לאחת הכתות הקשוחות ביותר בעולם, כזו שהמוניטין שלה עלול להיות הבסיס לכל החרא שמספרים על האילומיניטי?
כנראה.
האם השתייכתי לכאן?
כנראה שלא. בעצם, בהחלט לא.
אבל לא הייתה לי ברירה. כבר עשיתי את הבחירה שלי, ולא התחרטתי עליה, אף לא לרגע אחד.
אני מקשיחה את פניי בעודנו חולפים על פני השביל הצר המוקף חומה ומואר במנורות רחוב מטילות אימה. אורן האדום נועד להטיל על המגיעים תחושת אימה וחוסר נוחות, דרך ראשונה לזהות חלשים שאיכשהו הצליחו להסתנן לטור הנערים והנערות מלפניי ומאחוריי. אף אחד לא מוציא הגה, כולם מתוחים מידי, והרוח המנשבת לא עוזרת לפיות שלנו לעבוד. היא קפואה אף שאנחנו בשלהי הקיץ. אני לא מניחה לאוגוסט להתל בי. הקיץ לא קיים כאן, אפילו שהשמש זורחת ארבע-עשרה שעות ביממה. טוב, אולי הקיץ אכן קיים, אבל בעיניי דרומית כמוני, הוא לא נחשב. אני אישה של חום, אם אפשר לקרוא לבחורה בת שבע עשרה אישה.
אני מצטנפת לתוך המעיל העבה שלא הייתי ראויה ללבוש, אך קיבלתי במתנה מג'סי, אם למשפחת האומנה שטיפלה בי בארבע השנים האחרונות לסירוגין.
"תעמדו בזוגות מול השער, אני לא רוצה לראות אפילו מצמוץ בזמן שאתם מחכים לפתיחת השערים." פוקד בלייד, המורה שכבר הספקתי לשנוא מרגע האיסוף בנמל התעופה. שם מזוייף בוודאות.
"כן, אדוני." צועקים החניכים החדשים כולם פרט אליי. אני רק מניעה את שפתיי ומגכחת לעצמי. פסיעותיו נשמעות מאחוריי, מגף כבד על אבן קשיחה, והן מתקרבות לכיוון שלנו. הנערה לצידי נדרכת כשהמורה נעמד מולנו.
הוא גבוה ורחב הרבה מעבר למה שהיה גורם לי להרגיש בנוח ונעצר ממש מולי, ועיניו מביטות בי כאילו הייתי חרק קטן שנפל לקפה שלו.
"ואת מי?" הוא שואל בשקט, קצות שפתיו עולות מעט כאילו משהו לא מוצא חן בעיניו.
הסיוט הכי גדול שלך.
"אמור מארלי, אדוני."
"מארלי," הוא מהנהן בהבעה נוקשה. אני חושבת שהוא עומד לחלוף על פניי, אבל הוא ממשיך לעמוד. ידו נשלחת לעברי והצורך להעיף אותה ממלא כל תא בגופי. הוא זוקף את סנטרי, מאלץ אותי להביט בו. למה, לעזאזל, הוא כזה חתיך? נדמה שעיני האמבר הרותחות שלו מנסות לפעור בור בנשמתי. צבען מזכיר לי להבות, החום הזה חם ונוזלי, כמעט כתום או אדום, ולדאבוני הרב מצליח להפנט אותי לרגע. אני שומרת על פנים חסרות הבעה גם אם בזה לו ולכל המקום הזה עמוק בתוכי.
"מיס מארלי," הוא אומר  ומלקק את שפתיו, ובפעם הבאה שהוא מביט בי אני מרגישה את הסכנה ננעצת בחזה שלי כמו חנית מזוינת. "עוד לא דרכת במבצר וכבר את עושה לי חשק להעניש אותך. טקס הקבלה שלכם יתחיל בקרוב, ואני בטוח שאת לא רוצה להגיע אליו כשאת מתנשפת וכל הגוף שלך שורף. אני טועה?" קולו מהדהד בין שורות החניכים ועיניו מוצרות.
אני בולעת את רוקי ואת שטף השנאה שגואה בי.
"בוודאי שלא." אפס.
הוא רוכן אליי.
"יופי, כי היה נדמה לי שראיתי אותך מגחכת," הוא אומר בקול נמוך ולוכד את עיניי. "כדאי שתתפללי שלא תמצאי את עצמך בכיתה שלי, מיס מארלי. אני יכול לגרום לך להצטער על היום בו נולדת." בזאת הוא מתרחק ממני. אני מאמינה לו ובכל זאת מתחשק לי לצחוק לו בפרצוף, להבטיח לו שלא אכפת לי מהמקום המחורבן שלו, אבל אני לא רוצה שיעיפו אותי עוד לפני שנכנסתי, אז אני מקשיחה את פניי.
השער נפתח במהירות. יופי, לפחות המנגנון פה חשמלי. לרגע כמעט חשבתי שיש להם איזה גלגל שהם מסובבים כמו בימי הביניים.
בלייד מביט אל שורות החניכים ומבטו נעשה אפל. ליבי מכפיל את קצבו.
"זו ההזדמנות האחרונה לכל המתחרטים למיניהם לקחת את הרגליים ולחזור למסוק לפני שימריא שוב לשדה התעופה."
דממה מוחלטת ורק שריקות הרוח מפרות אותו.
"אני מבין שאף אחד מכם לא צריך תזכורת לכך שבתוך המבצר אין דמוקרטיה. החוקים היחידים החלים על החניכים הם חוקי המקום." דמי זורם בפראות וגועש באוזניי. "ברגע שתיכנסו דרך השער, התחת המפונק יהיה רכוש המבצר. לא תוכלו לעזוב בארבע השנים הקרובות. זה ההסכם. מי מכם שמפקפק ביכולותו לעמוד כאן, שיקח את הרגליים שלו ויעוף לי מהעיניים עכשיו."
אף אחד לא זז, אבל אני מתנשפת מתחת לאפי.
עיניו סורקות את החניכים אחד אחד, והוא נעצר עליי אך לרגע. אני משיבה לו מבט חסר רגש והבעה.
"תיכנסו, חניכים." הוא פוקד. רגליי נעות מיד, ותוך דקה כל החניכים כבר בפנים.
או שלא.
אני מביטה לאחור ורואה שלושה מהם צועדים בחזרה למסוק, אבל למרבה הפלא, המסוק מתרומם ועולה לשחקים החשוכים. הם צועקים בסתכול ומביטים באימה בבלייד, שמשיב בחיוך זדוני.
שלושה חיילים שמאבטחים את אחורי הטור מתנפלים עליהם בלי אזהרה ומכים בהם באלות.  בחילה מרה מטפסת לגרוני. הם לא מפסיקים חרף הצרחות. אלותיהם משטחות את החניכים על הרצפה והמכות פוסקות רק כשגופם שותת דם. החיילים מרימים אותם כמו בובות סמרטוטים וזורקים אותם לתוך המבצר.
"כפי שאמרתי, אין יציאה," הוא מגחך בזמן שהם יורקים דם וזוקף את ראשו. "ברוכים הבאים למבצר האש."