מבצר האש

13

רק כשאני מגיעה לאמצע הדרך אני מבינה שהשמלה שלי תסגיר אותי בקלות יתרה לכל עין. אני חוזרת למגורים ומחליפה לטרנינג רחב ואז יוצאת מהחדר עם תיק הרחצה לכיוון השירותים וזוכה למבטי נעצה מהתורנית, אותה אחת מאתמול. יש לה שנאה מפחידה בעיניים. היא עוקבת אחריי בדממה וליבי מתחיל להלום. כשאני נכנסת לשירותים היא נשענת על הדלת וצופה בי, וידה מלטפת את האלה התלויה בחגורה שלה. מתחשק לי למשוך בשערה בכוח ולומר לה להיפטר מהגישה שלה בדחיפות, אבל אני מתאפקת. עליי לבחור את הקרבות שלי או שאמצא את עצמי אלוהים יודע איפה. במקום רע מאוד, זה בטוח. כשאני מסיימת את ענייני ומתכוונת לצאת היא חוסמת לי את הדלת, ושתי ידיה עוטפות את האלה.
״אני צריכה לצאת.״ אין כעס בקולי. אין לי כוונה ליפול קורבן למשחק העלוב שלה.
״אז צאי.״ היא מסמנת עם ראשה.
״תצטרכי לזוז כדי שזה יקרה.״
״תגרמי לי לזוז, טיפשונת.״
הבזק של זעם מצית את ליבי. לא. לא, אני לא מתכוונת להניח לה להחזיר אותי לאחור. התגברתי על הימים בהם חטפתי התקפי זעם רצחניים. אני צועדת לאחור, מתיישבת על השיש ועוצמת את עיניי. אמנם אני יכולה לחטוף את האלה מידה ולשבור את העצמות שלה אחת אחת, אבל לא. לא, כי העונש יהיה בלתי נסבל.
״מוותרת בקלות כזאת? לא ברור איך בחרו בך למצטיינת או מה דרק רואה בך בכלל. את סתם כלבה מטונפת מהפרוורים בדרום.״
אני סופרת כוכבים בדמיוני. ״מה שתגידי, מאסטר.״
היא נושפת. יופי. זה מעצבן אותה שאני לא מתעצבנת. היא ממשיכה לעמוד שם ואני ממשיכה לספור כוכבים. אין לי מושג כמה זמן חולף, לפחות רבע שעה עד שחניכה אחרת מבקשת להיכנס. היא מניחה לה לעבור ואני מנצלת את זה כדי לנסות לצאת, אבל היא חצי חוסמת את דרכי וכשאני עוברת בפתח הדלת אני נתקלת בה אבל לא מאטה. היא מכה אותי באלה בעצם הזנב ואני צועקת ומועדת, אבל מזדקפת בחזרה וצועדת החוצה בגאווה וממצמצת את הדמעות מעיניי. היא לא תשבור אותי, לא באתי לכאן בשבילה. 
אני משיבה את תיק הרחצה וממהרת לגרם המדרגות, מדלגת שתיים שתיים, העיקר לצאת ממגורי הבלהות. כשהשמש נוגעת בי ואוויר הרים צלול ממלא את ריאותיי אני מצליחה לנשום שוב. אני מרימה את כובע הקפוצ'ון לראשי ועולה בשביל לכיוון חדר האוכל. הוא סגור והוילונות בויטרינות מוחשכים, אך אני שומעת את צעקות העובדים וקרקוש הכלים. הם מתכוננים לארוחת הבוקר. אני משפילה את פניי ומסגלת לעצמי הליכה גברית, בכל זאת אני פונה משם ימינה לכיוון האוקיינוס, או יותר נכון לכיוון מעונות הגברים.

אין לי מושג מה העונש על המעשה שאני עומדת לעשות ולא מתחשק לי לברר, אבל בלייד הבטיח שנעים זה לא, ובחיי, נענשתי מספיק בחלוף השבוע. 
אם היה משהו שהייתי טובה בו זו התגנבות והתחזות. כמות הפעמים שהעמדתי פנים שאני גבר כשהלכתי בשכונה לבד בחושך היא אינסופית, ושלא אמנה את מספר הפעמים בהם חמקתי מבריונים. אני מרימה את עיניי לשביל שאין מצידיו כלום פרט למדשאות ירוקות. המקום פסטורלי ויפהפה עד שקשה להאמין שזה גיהינום ולא גיהינום. גופי לא מאמין למוחי שממשיך לספר לו כמה המקום הזה רע ומסוכן, הוא מתמכר לטבע בקלות שלא האמנתי שאני מסוגלת לה. לאחר כמה דקות אני רואה בדיוק את מה שציפיתי לראות - מגורי הסגל. אז הקפטן לא צחק כשאמר שאין מעבר. המקום מוקף חומות גבוהות כמו מבצר בתוך מבצר, ושער המתכת המסורג מעלה צמרמורת על עורי. אני לא יכולה להפסיק את התחושה הזו שחזרתי אחורה בזמן. נראה שהחומה ממש מקיפה את כל המתחם ואין מעבר משום מקום. אבל אם ככה, איך לעזאזל הבנים עוברים? הם אמורים להיות בעבר השני של מגורי הסגל. אני יורדת מהשביל אל שביל אבנים בדשא, צועדת בעקבותיו בזהירות עד שאני רואה את התורנים העומדים מול מדרגות המובילות למטה. לעזאזל, זה לא נורמאלי! יש מנהרה מתחת למגורי הסגל, היא ודאי מובילה את הבנים. נראה שהדרך שלהם לאקדמיה קצת יותר מאתגרת מהדרך שלנו הבנות. כשהם קולטים אותי אני מורידה את פניי ומפנה את גבי. אין סיכוי שאוכל לעבור משם. אצטרך למצוא דרך לחצות את החומות. 

***

בלייד

אני נשען על מגדל הפעמון ומשייף את סכין הציד שלי. ספייק מתקדמת לעברי, על גבה תיק גדול והיא מתנשפת. דאגר מגיח משביל אחר, צידנית בידו והוא כבר מזיע וזועף.
"איפה גאן?" 
"למה אתה שואל אותי? אני אמור להשגיח עליו ולא ידעתי?" הוא רוטן.
"אתם תמיד ביחד." 
"לא היום. העפתי ערימות של זבל מהמגורים שלי, לא היה לי זמן לכלום."
"אז מה אתה עושה פה?" אני מחייך ברשעות.
"זבל כמוך מזמן היה צריך לפנות." ספייק מניחה את התיק הגדול על האדמה וחיוכי מתרחב.
"כן, אתם לא מצחיקים ויום אחד תבינו את זה."
"באחרית הימים אולי," ספייק עוקצת. "לא ידעתי שתבוא עם הריינג'ר," היא מחווה בידה לרכב השטח שלי. "יכולת לאסוף אותי."
"בפעם הבאה, ספייקי," אני מסחרר את הסכין ומעלים אותה מתחת לבגדיי.
"צוחק מי שצוחק אחרון," דאגר טופח על שכמה, ואז גאן מופיע בשביל.
אני מתאכזב לראות אותו ולא את האישה היחידה שמצליחה לעורר בי את יצר הסקרנות... ועוד כמה יצרים שאני משתדל לדכא.
"אנחנו זזים או מה?" גאן שואל.
"למה אתה אדום?" גבתי נזקרת.
"חם היום. לא ציפיתי לשמש כזאת." הוא מעביר יד בשערו הבלונדיני ומושך אותו לאחור.
"איפה החניכה?" ספייק שואלת בדיוק את מה שאני חושב, רק שבראש שלי היא מארלי.
"תמיד מאחרת," אני ממלמל לעצמי ומרים את עיניי לשביל כשניצוץ של תקווה ניצת בחזה שלי. היא עולה ממזרח כמו השמש, לבושה במכנסי טייטץ שחורים ארוכים ומשהו שנראה כמו חזייה אבל אמור להיות חולצה. הגרון שלי נסגר. שערה האדום והגלי זוהר ומתבדר ברוח ואף שהיא חיוורת ולא מחייכת, היא עדיין הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים הדפוקים שלי. 
"מארלי, בואי אליי." אני מתנתק מהקיר ומניח יד על החגורה שלי. הבזק של שנאה ניצת בעיניה, אך הוא טבול בתשוקה שלא אמורה להיות שם. שאסור לה להתקיים. היא ניצבת מולי ומזגה הלוהט בוער בעיניה גם כשהיא לא אומרת מילה. היא כולה להבה, להבה אדומה של אש.
"תסתכלי מסביבך."
היא ממצמצת ומביטה סביב בחשדנות.
"זה נראה לך בית זונות?"
היא משלבת את ידיה. "האמת שזה היה יכול להיות בית זונות לא רע, יש כאן קונספט שדווקא יכול להתאים ל - "
"שקט." למה היא חייבת להטריף אותי? "זו הפעם האחרונה שאת יוצאת עם חזייה." 
"זו לא חזייה, זו טופ - " היא מחליקה יד ואני נושך את פנים הלחי.
"מתחשק לך להאריך את התורנות לעוד שבועיים?"
חצי החיוך היפהפייה שלה מתפוגג. "לא."
"יופי. תעלי על הריינג'ר."
היא עוקפת אותי בפנים חמוצות ומפנה לי את התחת שלה. אני עומד להשתגע. בטייטץ אפשר לראות בדיוק את הצורה של הגוף שלה ואיפה החוטיני עובר. ידי מחליקה על מצחי בדיוק כשספייק חולפת על פניי.
"זה טופ, בלייד," היא מסננת ועולה על הריינג'ר.
"עוד מישהו רוצה לציין אינפורמציה שלא מעניינת לי את הזין?" אני נוהם ועולה על הריינג'ר.
"זה טופ, בלייד," דאגר אומר ואני סוטר לעורפו. "אני לא בטוח שקניתי את הסיפור שלך קודם."
"תאמר את זה לערימת הזבל שהשארתי מחוץ לדלת."

אנחנו נוסעים עד לרכבל ומשם יורדים אל מזח העץ. 
"לאן אמרת שהולכים?" מארלי שואלת ומטפסת אל סירת הדייגים הגדולה. אני בוהה בישבן שלה כשהיא לא מסתכלת.
"לצוד."
היא מסתובבת אליי בחדות. אני קופץ לסירה ואחריי כל השאר.
"אתה לא רציני," עיניה מתרחבות. אני מתיר את החבל המלופף סביב אחד העמודים של המזח ומשחרר את הסירה הגדולה. 
"את פוחדת מהפלגות?"
"לא," היא מתכחשת ומנתקת את עיניה משרירי זרועי.
"אני הולך לתפוס את ההגה." גאן אומר ונכנס דרך הדלת בסיפון.
"אני לא סומך עליו שלא יתנגש בקרחון. אני הולך להשגיח עליו."
"שמעתי את זה!" גאן צועק וכולנו מבינים שהחלון היה פתוח.
"שמעתי שאת לא יודעת לשחות," היא מתגרה בה.
"ספייק," נימת קולי מלאה באזהרה.
"לא, היא צודקת. אני לא יודעת לשחות, אבל לא בגלל שאני לא מסוגלת ללמוד," היא זוקרת על ספייק את סנטרה, "אני פשוט לא רוצה ללמוד."
"חבל. שלא תמצאי את עצמך שוקעת במצולות."
"תעלי לעמדת התצפית," אני פוקד עליה וכשהיא מתרחקת אני תופס אותה מכתפה. "אם משהו יקרה לה אני נשבע שאת תשלמי על זה כל החיים."
שפתיה נמתחות ועיניה מבריקות. היא מהנהנת פעם אחת ורק אז אני מניח לה ללכת. הצרה הצרורה כבר נשענת על המעקה ובוהה במים הקפואים בהם שקועים קרחונים רבים. אני נשען לצידה.
"איך טבעת?"
היא מביטה בי ונושכת את שפתה.
"באמבטיה?"
אני מהנהן. הבעתה מקדירה כאילו ענן שחור מעיב מעל ראשה.
"היית בת שש, נכון?" אני שואל קצת יותר בעדינות. אני לא יודע איך להיות עדין, אני מרגיש כמו דוב גריזלי שמנסה להשתמש באצבעותיו ללא הצלחה, אבל ברור שהיא סובלת מטראומה כלשהי. אני רוצה לעזור לה.
"כן," היא עונה לאחר רגע ומשפילה את עיניה בחוסר נוחות. "זה... זה סיפור משעמם. למי אכפת?" היא מרימה אליי זוג עיניים חומות עמוקות, נדמה שאין סוף לעומקים בתוכן.
"לי."
היא מזדעזעת כל-כך שהיא לא מסוגלת לענות.
"אני לא רוצה להשאיר אותך עם חולשה כזו במקום כזה. את מבינה שאת עלולה לטבוע במשימה, אתגר או אפילו במהלך אחת החופשות?"
היא מושכת בכתפיה. 
"תני לי ללמד אותך."
עיניה מתערפלות בעצב. "אני לא רוצה ללמוד," קולה צרוד והיא מכחכחת בגרונה ומקשיחה את פניה. לעולם לא מוכנה להודות בחולשה.
"למה?" קולי נמוך, מיועד רק לה, ואני נשען על המעקה במרפקיי. היא בולעת את רוקה. שפתיה נפתחות ונסגרות, ואז נרעדות, ושוב פניה מתקשחות.
"הסוד שלך שמור איתי, צרות."
היא מחייכת ונדה בראשה. "תפסיק לקרוא לי ככה, קפטן. חנופה לא תעזור לך."
"את מעדיפה שאצווה עלייך לענות לי?"
מבטה ננעל על שלי ומתכהה בתשוקה.
"לא." היא מביטה אל האופק ואני יכול לראות ניצוצות לחיים שהיו לה לפני המבצר בשביבי האור הכלואים בעיניה. "הטביעו אותי." היא מודה ומתרחקת מהמעקה, מתרחקת ממני. 
לסתי מתהדקת ואני מעביר יד בשערי. פאק. 
"מי?" נדמה שהעולם ימשיך להסתובב או ייעצר על פי התשובה שלה.
"אני לא יכולה לספר." היא צועדת לצד השני של הסיפון. אם היא חושבת שהעובדה שהיא לא תספר לי תעצור אותי מלגלות את האמת, היא טועה.
"נתחיל במים רדודים." קולי מורם כדי שהיא תוכל לשמוע. היא מסתובבת לעברי, שערה מתנופף על פניה בפראות בשעה שהחוף מתרחק מאיתנו. היא מהנהנת פעם אחת. "מה צדים, קפטן? או שהתכוונת שיוצאים לדוג?"
"אריות ים."
עיניה נפערות. "למה?"
חיוך מנוול מותח את שפתיי והיא מוקסמת.
"את באמת רוצה לדעת?"
היא מהססת, אבל חיוך קטן ויהיר מתנוסס על שפתיה האדומות והבשרניות. 
"תנסה להפחיד אותי, קדימה."
"אנחנו אוכלים אותם."
הבעתה לא מתרשמת, וזה מדליק אותי. "אני מקווה שהם טעימים," היא מתגרה בי. אני בטוח ששום דבר טעים כמוה.
"לכי ותוציאי את הדגים מהצידנית. תכניסי אותם לתיק הגב הקטן. עוד מעט תזרקי אותם כפתיון לאריות הים."
"אולה-לה, קפ." היא חולפת על פניי ומתכופפת לצידנית, לא מודעת לכמה שהיא משגעת אותי עם הגוף הזה שלה. או שאולי כן. 
במהלך עשרים הדקות הבאות אני משחיז את הסכינים שלי ומטעין את רובה הציד שבתיק שספייק סחבה. 
"תעצרו, תעצרו! גללים!" ספייק צועקת והסירה נעצרת. העוגן יורד אף על פי שהקרקע כאן כנראה עמוקה מדי. בכל מקרה זה יאט את תנועת הסירה במים. אני צופה במשקפת ואז מניח לצרה הצרורה שלי לצפות.
"זה המון חרא."
"כמו הבעיות שלי בחיים," דאגר זורק ומארלי צוחקת. עקצוץ של קנאה נדלק בחזה שלי. הוא מרוצה מכך שהצליח להצחיק אותה. 
"זוז," אני מושך אותו מהחולצה וזורק את סולם החבלים שיוביל הישר לקרחון הענק והלבן.
"קחי את התיק עם הדגים ורדי למטה."
היא לא מראה אף סימן לפחד מכך שביקשתי ממנה לרדת לקרחון באמצע הפאקינג אוקיינוס הארקטי. הבחורה הזאת אמיצה בצורה לא רגילה, אני חייב לה את זה.
"אני יכולה לרדת איתה," ספייק מציעה.
"לא," אני קוטל מיד. תישארי בעמדה ותשגיחי."
היא נאנחת בשקט ועושה כמצוותי. מארלי כבר מטפסת מעבר לסיפון, ורק משהו קלוש ולא מורגש בהבעתה מעיד על הפחד התהומי שמתחולל בה. 
"הנה," אני מושיט לה חגורת הצלה. 
"זה יכול להיות יעיל." היא מתרצה ולובשת את הווסט הכתום, ואז יורדת למטה.
"אם היא לא מוצאת בעיניך לא קוראים לי דאגר." הוא מסתלבט עליי.
"לא קוראים לך דאגר, חתיכת מטומטם."
"נו, בסדר. הבנת אותי, למה להיצמד לפרטים הקטנים? חוץ מזה, אני לא זוכר את השם האמיתי שלי כבר."
"אתה כזה בבון." ספייק לועגת לו וגאן מחייך. 
אני נעמד צמוד למעקה ומשגיח על מארלי. היא מתפקדת לא רע יחסית לאישה שסוממה אתמול בלילה. זה כמעט מוזר שהיא לא מפגינה סימנים של דיכאון.
היא מחליקה על הקרחון לכיוון המים והלב שלי נופל, אבל איכשהו היא מתייצבת, ואז מתיישבת ושולפת את הדגים, מפזרת אותם שם בזהירות. הגל שפוגע בקרחון כמעט מפיל אותה, אבל היא נועצת את ציפורניה. אני יכול להישבע שהיא מקללת אותי מתחת לאפה, גם אם אני לא יכול לשמוע כלום. 
"שיט." גאן נדרך ואני אחריו. מבטי נודד ימינה, לא רחוק ממנה. להקת אריות הים מטפסים במרץ על הקרחון, והם מורעבים ושואגים.
"שיט. תחזרי, מהר!" אני צועק והיא מנסה לעמוד, אבל לא מצליחה.
גאן שולף את רובה הציד.
"לא, אתה עלול לפגוע בה."
"יש קטלן בתוך המים, בגלל זה הם מטפסים על הקרחון, הוא יטרוף אותם."
הלוויתן הקטלני מצליח לתפוס אחד מהם ומפצח את גופו לשניים. המים מתמלאים בדם ואני לא מבזבז שנייה, אני חוטף את הרובה ואז קופץ לסולם ומחליק למטה, אבל כשאני נוחת על הקרחון אני לא רואה אותה עוד.
"מארלי!" גרוני שורף מהצעקה העמוקה.
היא נפלה למים.