מבצר האש

14

"מארלי!" גרוני שורף מהצעקה.

היא נפלה למים ונסחפת לעברי.
"תני לי את היד!"

היא מאובנת, ידיה נעולות על חגורת ההצלה ובכל זאת היא בולעת מים. אני מניף את עצמי קדימה, מותח את כל גופי ותופס אותה, ואז שולף אותה מהמים ומצמיד את ידיה לסולם. היא משתעלת ונאנקת בניסיון לנשום.

"את בסדר?"

היא מהנהנת בפראות ומטפסת בחזרה. הלווייתן מרטש בשיניו את בשרו של כלב הים, טורף אותו בעודו חי וצווחותיו מחרידות, אבל הן נפסקות אחרי רגע. מארלי מטפסת בחזרה לסיפון וכל גופה רועד.
"הבאת בגדים להחלפה?" אני שואל את ספייק ומזנק לתוך הסירה.
"לא ממש, מצטערת."
"אני בסדר. תגידו לי מה עוד צריך לעשות. אני בתורנות, לא?" מארלי שואלת, פניה ושערה נוטפים מים. היא מזועזעת בפירוש, אבל לא תודה בכך.

"את יכולה לשבת כמה דקות ולהירגע."

"לא, אני לא צריכה לשבת."

אני והבנים מחליפים מבטים.
"בסדר גמור. תסדרי את הסיפון ותנקי את הרצפה מהבוץ. יש דלי ומגב בפנים."
בלי לומר דבר היא נכנסת פנימה בסערה.

"היא ממש לא אוהבת מים, מה?" דאג מוסר לי את רובה הציד.
"כנראה." אני מאלץ את עצמי להוריד את עיניי מהדלת בה נעלמה ולכוון את רובה הציד. אריה ים מדמם שרוע על הקרח ולא מפסיק ליילל. הגוף שלו קרוע משיני הקטלן. אני יורה יריה אחת בראשו ודממה משתררת. 
ספייק שולפת את החנית התלויה על הגב שלה, וגאן מצטרף לשורה ושולף את האקדח שלו.

"החלק האהוב עליי," ספייק משוויצה ומניפה את החנית. אני מתרחק מהמעקה בדיוק כשהיא משליכה את הנשק ואז צועקת בשמחה כשהיא פוגעת.

"תעלו את הציד לסיפון." אני מתרחק מהם ומתקרב לחניכה הקפואה שלי, ששוטפת את הסיפון בפנים נפולות וגוף רועד מקור. אני מסיר את מעיל העור שלי ונותן לה. היא המומה, אבל לא מושיטה יד, אלא ממשיכה לנקות.

"אני לא צריכה את הרחמים שלך."

"יופי, כי אני לא מרחם עלייך. קחי את המעיל."

היא מציצה במעיל אבל עדיין מהססת. היא מרגישה במבחן כל הזמן, מרגישה צורך להוכיח את עצמה.

"תקשיבי לי. מה שאת מרגישה עכשיו, הדיכאון הזה, הוא לא אמיתי. זה רק אפקט של הסם. קדימה, תוותרי על הגאווה שלך וקחי את המעיל."

"תודה." היא מושיטה את ידה בהיסוס ומתעטפת במעיל הגדול ממידותיה, הקלה מתפשטת על פניה, אבל היא מפנה לי את גבה וממשיכה לנקות.

אמור

בלילה, כשאני מניחה את ראשי על הכר, ארייה מתהפכת לכיווני במיטה העליונה של מיטת הקומותיים וחיוך קטן על שפתיה.