בלייד
אני מתקדם במהירות למגורי הנשים. השעה קצת אחרי חצות ופרט לתורניות המתהלכות אין נפש חיה.
"קרה משהו, קפטן?" שואלת התורנית במתיחות.
"אני לוקח את החניכה שלי." אני חולף על פניה.
"עכשיו?"
"לא, אעמוד כל הלילה ואחכה לבוקר."
"אוי, אלוהים," היא לוחשת לעצמה אבל אני כבר טס במדרגות, מגיע לקומה החמישית וחוצה את המסדרון. התורנית בקומה כמעט חוטפת שבץ כאני חולף על פניה, אבל היא לא מעזה לשאול שאלות. אני פותח את דלת חדר מספר תשע, סוגר את הדלת אחריי ומתקרב לצרה החדשה שלי.
כזאת מתוקה כשהיא ישנה והפה הארסי שלה לא פעיל.
אני רוכן מעליה כשלפתע ידה ננעלת על גרוני ורגלה משתגרת ובועטת בי. אני מתרסק ומביט בה בהפתעה שמתחלפת מיד בצחוק מרוצה.
"מה נראה לך שאתה עושה, חתיכת חרמן?" היא מושכת את השמיכה על גופה ומביטה בי בזעם.
אני צוחק חזק כל-כך ומעיר את השותפות שלה, אבל עיניי לא זזות מהג'ינג'ית.
"מי לימד אותך את המהלך הזה?"
"לימדתי את עצמי, תתפלא, אבל יש כאן גם אנשים שלמדו כמה דברים לפני שהגיעו למבצר."
אני מניף את עצמי על רגליי.
"לא יכול להיות. קדימה, צאי מהמיטה ותלבשי משהו קליל."
"קליל?" היא משפשפת את עיניה ומעיפה את השמיכה בחוסר חשק. "לאן הולכים?"
"לבריכה."
היא נוחרת בבוז.
"אני חוזרת לישון." בזאת היא מסתובבת במיטה ומתכסה שוב.
"צאי מהמיטה או שאוציא אותך בכוח ואזרוק אותך למים עם הפיג'מה."
הבנות מצחקקות, ואז מבינות שהן צוחקות בקול ומשתתקות.
"טוב, בסדר, בסדר!" היא נוהמת ויוצאת מהמיטה.
"איך אתן סובלות אותה, תגידו לי?" אני שואל את השחרחורת. היא מסמיקה עד לשד עצמותיה ונושכת את השפה. אני לא ממתין לתשובה וסוגר את הדלת.
עשר דקות אחר כך מארלי נכנסת לרחבת הבריכה כשהיא לבושה במעיל ארוך ושחור שמכסה את כולה וכפכפי אצבע לרגליה.
"למה דווקא עכשיו?" היא שואלת ולא מביטה בי, אבל גופה מתוח כולו.
"כי עכשיו אין קהל שיסיח את דעתך או ילחיץ אותך."
"עם כל הכבוד, קהל הוא לא הבעיה שלי. אני לא סובלת מים, וזאת הבעיה העיקרית."
"קהל היה מוסיף לבעיה העיקרית שלך, שעליה תתגברי מפעם לפעם."
YOU ARE READING
מבצר האש
Romanceמה אני עושה כאן? לו הייתי חכמה, הייתי סבה עליי עקביי עוד לפני שנכנסתי לכאן. בורחת כל עוד נפשי בי, ולא בוחרת להיכנס במודע לכלא בו משעבדים מוחות. אני פוחדת, אבל התכוננתי לזה במשך שנתיים. חלמתי על הרגע שאדרך כאן. אני לא מתכוונת להוריד את הראש ולא להראו...
