מבצר האש

11

בלייד

רק כשמגיע תורה של מארלי אני מרגיש את שריריי מתקשים. היא חסרת אונים, לא מסוגלת להתנגד או אפילו להבין מה קורה מסביבה. חשבתי שזה יקל עליי, אבל זה רק הופך את זה לסיוט.

מארלי היא יהלום שלא זקוק לליטוש האכזרי של המבצר, אבל היא התעקשה לבוא לכאן אף שידעה מה יחכה לה.

אני תופס את ידה ומכבה את המוח המזוין שלי.

"מה, לעזאזל, נראה לך שאתה עושה?" הקול הבוקע מהכניסה לחדר האוכל הוא קולו של אבא שלי. הוא צועד לעברי בחליפה מחוייטת ומדוגמת כאילו יצא מתצוגת אופנה ולא כאילו הרגע סיים לזיין בחורה צעירה ממנו בשלושים שנה.

"ראש המבצר." אני עוקב אחריו במבטי ולא עוזב את ידה של מארלי.

"תגיד לי שלא ניסית לשרוף את מצטיינת העשור שלנו," אני מזהה איום סמוי בקולו.

"הוא... הוא די חמוד," הג'ינג'ית ממלמלת.

"שקט." אני מושך אותה לצידי והיא מצחקקת.

"תוריד ממנה את הידיים, בלייד."

"היא חולה. לא יכול."

הוא מצר את עיניו האפלות.

"מה קרה לה?"

"כנראה חלתה אחרי שנתקענו בסופת השלגים," אני משיב בשלווה. הוא נעמד מולי, עיניו בעיניי, גובהו זהה לשלי.

"שלא תחשוב שלא יהיו השלכות לכך שכמעט שרפת את מצטיינת העשור. בואי, בואי אליי, אני אקח אותך למרפאה." פשוט ככה הוא הופך אותי לנבל ואותו לגיבור היום. זו לא הפעם הראשונה. מארלי מושיטה לו יד בפיזור נפש ואני לוחץ על מותנה ומקבע אותה למקומה. היא מצחקקת.

"אין צורך שתטריד את עצמך בשטויות. אני אקח אותה, ולגבי ההשלכות – לא זכור לי שאני זה שקבע את חוקי המבצר. אתה קבעת, אז אם מישהו צריך להיענש, זה אתה."

נשימות עצורות בוקעות מהקהל ואבא חושק בשיניו.

"אני מבין שאתה נחוש להרוס לעצמך את הערב."

אני לא משיב, אבל כנראה שכן.

"רד על הברכיים, בלייד."

אני לא מתווכח, רק מוסר את הג'ינג'ית בבטחה לידיו של גאן, היחיד עליו אני סומך באמת. ברגע שהוא אוחז בה היא צונחת לזרועותיו בחוסר אונים ואני צונח על רגליי מול כולם. דרק נוטל אלה מידו של אחד החיילים ומתקדם לעברי.

"גם הקפטן הבכיר ביותר במבצר כפוף לראש המבצר. נראה שאתה צריך תזכורת, הרבה זמן לא היית כאן." קולו מלא רוע. שני חיילים תופסים אותי מזרועותיי. אם ארצה אוכל לדקור את שניהם בשניות, אני בוחר שלא כדי שאוכל לקחת את מארלי במקום לסיים את הלילה בצינוק. דרק נעמד מאחוריי וקורע את חולצתי, ואז מניף את האלה ומכה בגבי בעוצמה מרסקת.