מבצר האש

10

אמור

בלייד יושב בחוץ בתוך פרגולה סגורה באמצעות יריעות פלסטיק, ידיו בכיסיו ועיניו על האגם. כבר עשר דקות הוא לא זז, והסופה רק מתחזקת. השלג עף לכל עבר ונדמה שהעולם הופך לכאוס לבן. אני מתעטפת היטב בשמיכה ופותחת את הדלת. רוח פרצים פראית מצליפה בי בלי רחמים.

"תסגרי את הדלת, מארלי."

"לא הבנתי, אתה רוצה לקפוא למוות בשלג? זה העניין?"

"אם לא הבנת עד עכשיו אני לא רואה טעם להסביר."

"אין מה להסביר, אם לא תיכנס תקפא למוות!"

"את דואגת לקפטן שלך?" הוא מביט בי ועיני האש שלו מצליחות להצית את דמי למרות הקור.

"דואגת? ממש לא. לא בא לי לסחוב את הגופה שלך כל הדרך עד למעלה. יש לי עלייה של קילומטר וחצי, היא סיוטית מספיק גם בלי הגופה שלך על הגב."

"אני לא עומד למות. תיכנסי או שאעניש אותך."

אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שהוא ימשיך לעמוד בחוץ.

"אנחנו לא חייבים לדבר או אפילו להסתכל אחד על השני. רק תיכנס.״

הוא לא עונה לי, אבל נדמה לי שהחזה שלו עולה ויורד באנחה.

"למה אתה מתעקש לעמוד פה?" מצוקה וזעם זולגים לקולי.

עיניו מתמקדות בעיניי מבעד לכאוס הלבן.

"אם אכנס ידברו עלייך. את לא רוצה שמועות מהסוג הזה."

אני המומה. אפילו לא חשבתי על זה... אבל הוא בהחלט חשב.

"אחד, הבנים לא ידברו כי הם לא יכולים לראות את קצה האף שלהם, בטח לא אותך נכנס לתוך הבקתה, ושתיים, תסלח לי שאני מנסחת את זה ככה, אבל על הזין שלי כל השמועות שלהם. הם מוזמנים לקפוץ לי." אני פותחת את הדלת לרווחה.

"בבקשה, תיכנס."

שפתיו נמתחות לצד אחד בחוסר ריצוי, והוא סקסי להחריד כשהוא עושה את זה, אבל להפתעתי הוא נכנע ונכנס פנימה. ברגע שהדלת נסגרת אחריו שריקות הרוח האלימות נפסקות וקול פצפוץ הלהבות באח מחליף את מקומן.

"מרוצה?" הוא נעמד מולי והדם בעורקיי מתחיל לרקוד.

"סליחה באמת שלא רציתי שתמות. הטעות כולה שלי."

הוא בטוח יעניש אותי על זה.

"את מדברת בלי סוף, אני לא יודע איך לא כואב לך הראש מבלבולי המוח שלך עם עצמך."

"חתיכת - "

"חבל על הלשון שלך, תשמרי עליה."

אני מגלגלת את עיניי ואז נזכרת שאני עירומה מתחת לשמיכה. הוא חולף על פניי ונזרק על המיטה, יד אחת מאחורי ראשו, ורק אז אני רואה את בקבוק הוודקה מבצבץ מהכיס הגדול בחליפה שלו. אני מתקרבת אליו ונעמדת ממש מעליו.