מבצר האש

16

בלייד

אני מושך את ספייק פנימה לתוך הבית מעורפה, סוגר את הדלת ומוריד אותה על ברכיה מול המפשעה שלי.
״תמצצי חזק.״ אני פוקד ותופס בשערה. היא מלקקת את שפתיה, מושכת במכנסיים שלי וחושפת את הזקפה הארוכה.
״תמיד גרמתי לך לגמור מהר.״ היא רוכנת לאיברי ואני מפסיק לראות אותה. במקומה אני רואה את הג׳ינג׳ית החצופה. אני מדמיין את הסומק על לחייה המנומשות ואת מבטה מזדגג אפילו שאני יודע שזאת רק פנטזיה. בפועל היא תנשך לי את הזין לפני שתסכים למצוץ לי.
ספייק משרבבת את לשונה ומחליקה אותה לאורך איברי הזקור, נאנחת בריגוש ונעצרת על הקצה. היא מכניסה אותו לפיה ומוצצת אותו וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על איך אני אזיין את הפה של החניכה שלי. איך אקרע את חזיית הביקיני הקטנטנה שלה ואחשוף את שדיה לעיניי, או איך אמשוך בפי את הקשרים ההדוקים במעלה אגנה ואפתח את התחתונים שלה. הזין שלי כואב מהצורך, הוא נוטף לפיה של ספייק והיא צוחקת ותופסת אותו ביד אחת, שואבת אותו בלהט. אני לופת את שערה ודוחס את איברי עמוק לגרונה, כי אני צריך יותר. אני מזיין את הפה שלה בכוח, באגריסיביות, אגני הולם בה מהר וחזק יותר יותר עד שדמעות עולות בעיניה ועונג מתגבש במפשעתי. אני תופס את איברי ומשפשף, מכה בשפתיה וגומר בפרץ חם על הפנים שלה. היא נאנקת ומתנשפת, רוטטת מהנאה ואז מוחה את פניה בידה, מסתובבת על ארבע ברצפה ומורידה את התחתונים.
״לא.״ אני חולף על פניה, מרים את המכנסיים והתחתונים ומתיישב בפינת האוכל, ואז שולף מהמגירה מאחוריי ערכה סגורה בשקית שחורה. ריח הגראס עולה ממנה.
״זאת הפעם השנייה שאתה מסרב לזיון. העולם שבחוץ סירס אותך.״ היא אומרת בכעס, מתרוממת ומסדרת את בגדיה.
״להפך. העולם בחוץ פתח לי את התאבון.״
היא מתיישבת לצידי.
״השתנית מאז שחזרת.  מה קרה מחוץ לחומות? איפה היית?״
״לא עניינך.״
אני שולף את ערכת הטאבק ומתחיל לגזור מהגראס על נייר שקופל מליון פעמים וכעת היה פתוח שוב.
״אבא שלך ישתגע אם ידע שאתה מעשן.״
״אני מניח שאת חכמה מספיק לא לפתוח את הפה שלך.״
היא לוקחת מפית נייר מפינת האוכל ומוחה את הזרע שלי מפניה.
״אתה כזה בן זונה. אני לא יודעת למה אני ממשיכה לחזור לכאן.״
״כי אף אחד בחיים לא יזיין אותך כמו שאני זיינתי.״
״זאת בדיוק הבעיה,״ היא מותחת את ידיה לצדדים ואז קולעת את הנייר לפח, ״אתה לא במוד לזיונים. אם החשק קשור לג׳ינג׳ית, אני נשבעת, אני אגרום לה לסבול - ״
אני נועץ את ראשה בשולחן העץ ולהב הסכין שלי נצמד לגרונה בחוזקה. פס של דם ניגר ממנו ועיניה מתרחבות, נשימתה נעקרת בפראות.
״אם תאיימי עליי עוד פעם אחת אני אקשור אותך מהרגליים הפוכה מקצה הצוק בחבל דק, מהסוג שלא יוכל לשאת את המשקל שלך לאורך זמן. זו נפילה של דקה שלמה. דקה שלמה בה כל מה שתוכלי לחשוב עליו זה על איך הגוף שלך יתפרק לחתיכות מעוכות, וכמה כואב יהיה לפגוש את הקרקע כשזה יקרה.״ אני נוהם לאוזנה ואז מתרחק ומשחרר אותה.
היא מתנשמת ותופסת אל צווארה המדמם בידיה וכל דבר בפניה משדר את העלבון המר שחשה.
״מה האובססיה שפיתחת לג׳ינג׳ית?״ אני שואל. הסיבה היחידה שאני לא מאיים עליה להפסיק לאיים על מארלי היא כי אני יודע שזה רק יגרום לה לפתח אנטי קשה יותר נגדה, ואני לא יכול לדמיין מה היא תנסה לעשות. ספייק לא התגברה על הרגשות שלה כלפיי, זו הייתה טעות להרשות לה למצוץ לי.
״לי אין שום אובססיה, זה הקטע, אבל לך ולחצי מהגברים במקום המזוין הזה יש. לא הבנתי מה כל-כך מיוחד בילדה הזאת. היא אפילו לא כוסית, יותר לכיוון שמנה.״
״לא מתאים לך לקנא. כל מה שיוצא לך מהפה מטופש ומכוער כשאת מקנאה.״
היא צוחקת במרירות.
״את יכולה לפלוט טינופת מהפה שלך לידי, אבל אם תפלטי למארלי מילה אחת על איך שהיא נראית אני נשבע לך, ספייקי, אני אגרום לך להתחרט על היום שנרשמת למבצר. כבר הזהרתי אותך פעם אחת. בפעם הבאה כבר לא יהיו אזהרות.״
״אני לעולם לא אתחרט על היום בו נרשמתי למבצר, וגם אם המצטיינת החדשה נהנית מההגנה שלך ושל אבא שלך, אף אחד לא שוכח מי האישה ששברה את כל השיאים כאן לפני עשור,״ היא מניחה יד על השולחן מולי ואני שופך את הגראס שגזרתי יחד עם הטבק לנייר גלגול ומגלגל לעצמי ג׳וינט.
״אני,״ היא מכריזה בעונג. חיוך מלגלג עולה על שפתיי. ״אני הייתי התלמידה הטובה ביותר שלך, ולא משנה כמה הג׳ינג׳ית תפתה אל כולם, היא לעולם לא תגיע לרמה שלי. להפך, היא עוד עלולה להרוס את כל מה שעבדנו קשה לבנות.״
״אני מבין שאם זיינתי את הפה שלך את חושבת שזה נותן לך לגיטימציה לזיין את המוח שלי. הדלת מאחורייך. לילה טוב.״
״אני -״
הסכין שלי מתעופפת, משפשפת את הצמות שלה וננעצת בדלת.
״שם.״
היא פוערת את עיניה, מסתובבת ופותחת את הדלת.
״לילה טוב.״ היא מתחמקת החוצה וסוגרת את הדלת.
אני יוצא לחצר המגודרת היטב ומדליק את הג׳וינט שלי. עיניי נעוצות בזוהר הצפוני, שזורח בקווים מרוחים לאורך השמיים השחורים כמשיכות מכחול רדיואקטיביות. אי אפשר להעביר את התחושה, ומי שלא חווה אותה מימיו לעולם לא יבין. אני שואף מהעשן, מקבל את הסוטול שאני צריך כדי לשכוח כמה אני שונא להיות כאן.
כמה הייתי חופשי פעם, מחוץ לחומות, עד שנאלצתי לחזור.
אני טובע בסחרור החושי ומאבד תחושה באצבעותיי. זה טוב. אני לא רוצה להרגיש כלום. אני משעין את ראשי לאחור, הג׳וינט אחוז בין שפתיי ומקליד הודעה בתמונה חד פעמית לאיש הקשר שלי.
אני: יש לך תשובות בשבילי?
אני מקבל תמונה חד פעמית ופותח את ההודעה הכתובה בפנים.
ב: אני שולח לך את החומרים שהשגתי בנתיים. תדאג למחוק אותם כשתסיים להשתמש.
צלילי קבלת הודעות נשלחים בזה אחר זה. מסמכים, רובם בקבצי פי די אף נעולים.
ב: מארלי123
אני מקליד את הסיסמא במהירות שיא ונכנס למסמך הראשון, וההלם שוטף אותי כמו מים קרים. מארלי עברה חמש פנימיות מגיל עשר עד ארבע עשרה? זה לא נתפס. אני עובר מסמך מסמך, קורא על הפנימיות. כל מקום כזה מיועד לנוער בסיכון, והיא לא הסתדרה בשום מקום. בגילאים שמונה ותשע היא עברה שלוש פנימיות נוספות, כולן קתוליות, ובגיל ארבע עשרה היא נכנסה לפנימייה בשם ריינבו אינק ונשארה שם לפי הרישומים עד גיל שמונה עשרה, מתוכם שנתיים בלמידה עצמאית. מתחת לגיל שמונה אין שום נתונים בכלל. בכל אחת מהפנימיות כתוב שהיא סולקה בעקבות התנהגות לא הולמת, אלימות או שימוש בסמים. אני מעביר יד בשערי ושואף שאיפה עמוקה מהג׳וינט. עיניי מתנתקות מהמסמכים ועולות לשמיים.
מה את עושה כאן, ילדונת?
למה באת למבצר?
איך הצלחת להשתחל בין האליטות?
אם היו יודעים איך נראה הרקורד שלה לפני שאומצה למשפחת מארלי לא היו מקבלים אותה לכאן גם בחלומות הפרועים שלה.
ומה שהכי מוזר, גם למארלי עצמה לא הייתה שום זיקה למנהיגות מעולם. להפך. נראה שהיא גרמה לכולם לדחות אותה. להרחיק אותה, בכל מקום בו דרכה.
תהיה אשר תהיה הסיבה, טובה היא לא.
אני סוגר את המסמכים ומוחק את כולם מהזכרון של הטלפון למקרה שאבא שלי ינסה לחטט. גם את השיחה עם ב׳ אני מוחק. טוב ששמרתי על קשר עם חבר מטקסס. אני מעריך את ההיכרות איתו הרבה יותר עכשיו.
אני מעיף את הטלפון לשולחן ונרגע כשלפתע אני שומע צעקה. מישהי צורחת. אני מועך את הג׳וינט ורץ החוצה דרך שער החצר, יורד לכיוון שאר המגורים הרחוקים יותר מהצוק ונכנס לבקתה שממנה בוקעות הצעקות. אחת המדריכות של שנה שנייה, ג׳ואנה, עומדת מעבר לשולחן האוכל שלה בזמן שגבר בוגר מעיף לכל עבר את חפצי הנוי על המזנון שלה. הוא שרוי באמוק.
״חתיכת מטומטם,״ אני נוהם ותופס אותו מצווארון חולצתו ואז מדביק אותו לקיר. הוא נאבק בי בפראות אבל אני דופק את ראשו בקיר, מועך את ראשו.
״בן זונה, שוב השתכרת למוות?״
הוא מגחך וריח האלכוהול עולה מפיו.
״ומה אתה עישנת, בליידי?״
״סתום ת׳פה.״
״ק-ק-קפטן. הוא פרץ לתוך הבית שלי. חשבתי שנעלתי את הדלת, אבל מסתבר שלא.״
אני מצקצק בלשוני.
״הרסת לג׳ואנה את הסלון, לפחות היית מחכה שהיא תזמין אותך פנימה לפני שהתחלת להשמיד לה את הבית.״
הוא משהק ומנסה להעיף את הידיים שלי ממנו.
״אני אטפל בו. תצטרכי לנקות כאן.״ אני מושך את הטיפש מצווארו וגורר אותה החוצה, וכל מאבקיו בי מעוררים רחמים. תוך עשר דקות אנחנו מגיעים לבית המבודד בקצה ההר. הבית שלו. אני דוחף אותו פנימה וזורק אותו בספה.
״אתה אפס, סנייפר. לפעמים אני מסתכל עליך ולא מאמין שהערצתי אותך פעם.״
סנייפר צוחק במרירות, ממש מתגלגל מצחוק.
״התהפכו היוצרות, מה, בליידי? אל תשכח שהגלגל מסתובב, מה שעולה חייב לרדת. יום אחד תמצא את עצמך שוב למטה.״
אני טופח על לחיו, סוג של סוטר לו באגרסיביות עד שהוא מנסה להרחיק את ידי.
״הייתי למטה, אבל אף פעם למעלה, אבל אתה... אתה היית למעלה והרסת את עצמך בשתי ידיים, הידיים שלך. תראה מה נשאר ממך עכשיו. פירורים של מי שהיית פעם. מתי תיקח את עצמך בידיים?״
הוא חושק בשיניו ומעיף אותי בכוח, ואני מועד לאחור וכמעט נופל מהעוצמה. זו העוצמה שאני מחפש. העוצמה שחסרה לי בו כבר יותר מדי זמן.
״אני לא בר הצלה, בי, וביום שתבין את זה אולי תשחרר אותי כבר מהחיים האלה. תזרוק אותי מהצוק.״
״אני לא מאמין שזה הסוף שלך, אחרת כבר הייתי מעיף אותך מהצוק מזמן. החיים שלך לא נגמרו עדיין, וביום שתפסיק לשתות ותחליט שאתה יוצא מהחור השחור שאליו נכנסת החיים שלך יראו כמו שנראו פעם.״
הוא מתקפל בספה ומניע את ידו בתנועת סילוק.
״לך מפה. לא, בעצם תביא לי עוד וודקה ואז תזדיין מפה.״
אני מרים בקבוק פלסטיק של וודקה זולה כמעט גמורה מהרצפה ודופק לו אותה בראש.
״איייי!״
״שב ותשתה מים. אתה יודע מה? נמאס לי לחכות שתיגמל מהאלכוהול.״ אני שולף מים מהמקרר המסריח שלו ודוחף לו אותם ליד. הוא מביט בי במבט מעורער, קצת כמו ילד נזוף ששונא את ההורים שלו, ולוגם מהמים בהיסוס.
״מחרתיים אני מצפה שתחזור ללמד, ותתחיל עם הכיתה שלי. תעביר איתי את אימון הבוקר של החניכים.״
״חניכים? אתה מלמד את שנה א עכשיו?״ הוא מצמצם את עיניו ואז לוגם עוד מהמים.
״אתה באמת מטומטם שלא ברא השטן. מחרתיים בבוקר. עוף להתקלח, אתה מסריח.״
״כמה אהבה מאחי הקטן.״
״לך להזדיין. אהבה צריכים להרוויח, במיוחד במשפחה שלנו. הפסדת כל צל של חסד שהיה לי אליך אי פעם, ועד שלא תעשה משהו שיצדיק חסד אני אמשיך לשנוא אותך.״
״זה הדדי.״
״יופי.״ אני טורק את הדלת בדרכי החוצה, ולא יודע למה, אבל במקום ללכת למגורים שלי אני הולך למגורי הבנות.
כשגבי שעון על עץ, אני צופה בחלון הקומה החמישית, החלון של חדר מספר תשע. החדר של מארלי. הוא חשוך.
אני לא מצליח להתנער מהתחושה הרעה, אבל מחליט שזה הג׳וינט משחק עם הראש שלי. אני מתנתק מהעץ וחוזר בחזרה למגורים שלי כשבראשי אלף מחשבות מסתחררות.