אמור
אני פוקחת עין מנומנמת למשמע דלת חורקת. הדבר הראשון שאני רואה הן זוג עיניים בצבע אמבר שנפקחות ומשיבות לי מבט. במשך רגע ארוך אני לא מבינה מי הוא ואיפה אני, ואז ההבנה מתרסקת עליי בבת אחת. אני מזנקת מהספה בצרחה, רגלי נתקעת בשמיכה ואני מאבדת שיווי משקל ונוחתת ברצפה.
"סליחה, לא התכוונתי להביל אתכם. רק רציתי לוודא שהכל בסדר," אומר גבר זר לבוש בחלוק, שערו מאפיר ומשקפיים על עיניו. רופא. בלייד נעמד מעליי, קורי השינה עוד אוחזים בפניו.
"גם זאת דרך להתעורר. לא נוחה, אבל אפקטיבית." הוא מניח יד על קו החגורה שלו.
"מה עשית לי? אם נגעת בי בלילה אני ארצח אותך," אני אומרת מבין שיניי ומזנקת על רגליי, מוכנה לקרב גם אם אני מרגישה כאילו נדרסתי על ידי סמיטריילר.
"לא עשיתי כלום. את נשכבת מאחוריי והתחננת שאחמם אותך. אני אפילו לא יודע איך גרמת לי להסכים לחבק אותך."
אני פורצת בצחוק ארסי. "פשוט תאמר שנפלת בקסמים שלי, קפטן."
"קסמים? את נראית כמו עוף דרוס, ועוד ג'ינג'י. אל תשלי את עצמך," הוא מגחך.
"עוף דרוס שמיששת בלילה. אני נשבעת, אם נגעת בי אני אשב בכלא בגללך ואפילו לא אצטער על זה."
"למה יש לי הרגשה שישבת בכלא פעם? יש לך פרצוף של קלסתרון."
אני ממש נלחמת בצחוק, שפתיי עולות ונמתחות לרגע.
"נראה לי שאני אחזור אחר כך," הרופא ממלמל ומכחכח בגרונו.
"לא, תישאר. אני צריכה שתבדוק מה הוא עשה לי."
"אם הייתי עושה לא היית שוכחת, חניכה. עכשיו תסגרי את הפה שלך לפני שאריץ אותך מסביב למבצר עד ארוחת הערב."
אני נושכת את שפתיי ומשתתקת. אין לי כוחות לשום ריצה, אז אני בוחרת לסיים את הקרב.
"עכשיו כשהגשתי את תשומת הלב שלכם," הרופא, ד"ר ריקרדו לפי התג, מתקרב אליי בזהירות כאילו אני עלולה לנשוך. "אני לא זוכר מתי הייתה לנו חניכה כזאת. איך קיבלתם אותה?" הוא שואל את בלייד כאילו אני לא נוכחת בחדר.
"אני לא יודע, אבל אני מניח שנגלה בקרוב, נכון, מיס מארלי?"
ליבי הולם בחוזקה ותחושת הסכנה שהוא מקרין מצליחה לעורר אותי מהבועה. הד"ר פוקח את עפעפיי באצבעותיו ובוחן את העיניים שלי. "הממ, האישונים עדיין קצת מורחבים. עוד מעט יכול להיות שתתחילי להרגיש בדאון, זה טבעי. נראה שההשפעה של הסם כבר די דעכה. את מסוחררת?"
"אני בסדר גמור," אני נרתעת ממגעו ומותחת את השמלה שלי כמו שצריך.
"בוא נראה אותך, קפטן בלייד. תסתובב בבקשה." הוא נעמד מול בלייד וזה מפנה לו את גבו. החולצה שלו קרועה אז הוא פושט אותה מעל ראשו ומשליך ברצפה. גב שרירי ורחב המתפאר בשרירי טרפז מעולם אחר ממלא את שדה ראייתי, והוא מלא בסימנים ארוכים ואדומים. לשוני נדבקת לחכי.
YOU ARE READING
מבצר האש
Romanceמה אני עושה כאן? לו הייתי חכמה, הייתי סבה עליי עקביי עוד לפני שנכנסתי לכאן. בורחת כל עוד נפשי בי, ולא בוחרת להיכנס במודע לכלא בו משעבדים מוחות. אני פוחדת, אבל התכוננתי לזה במשך שנתיים. חלמתי על הרגע שאדרך כאן. אני לא מתכוונת להוריד את הראש ולא להראו...
