הוא

הוא שלי שוב

הוא עומד שם בפינה. מביט בי. שואב אותי.
הוא היה שם כל כך הרבה זמן. הוא החזיק לי את היד. תמך בי. הרים אותי מהשפל, מהחושך.
הוא עזר לי להתמודד.
אהבתי אותו. לא! אני אוהבת אותו.
בחיים לא הייתי מאמינה שהוא יהיה מי שישבור אותי.
הוא, עם החיוך המקסים והאוהב והמתנצל שלו.
הוא, היחיד שנתתי לו את הלב שלי והוא סדק אותו שוב ושוב עד שנשבר.
מנסה להדביק אותו עם מילים והתחננויות.
אבל הלב שלי כמו זכוכית שבורה. אי ברת תיקון. אי ברת הדבקה.
הוא עומד שם. באותה פינה שהכל התחיל.
הוא מתקרב אלי. עדין מחזיק בלב השבור שלי.
הוא מחזיק אותי. מחבק אותי. נושם את הנשימה שלי.
גופי מתגעגע לאליו. לחיבוק החם שלו, לנשיקה התרופתית שלו על הראש שלי, על המצח שלי, ובנשמה שלי.
אף פעם לא האמנתי בהזדמנות שנייה. אף פעם לא נתתי הזדמנות שנייה.
אף פעם לא סלחתי ושכחתי.
אבל הוא עדיין מחזיק בי. בלב שלי, בנשמה שלי.
ואני נשברת מחדש. אבל שבירה שונה.
כניעה אל האהבה שלי אליו ושלו אלי.
פיו על אוזני, "אני אוהב אותך. אני כל כך מצטער. בבקשה..." ואני מרימה אליו מבט עם דמעות בעיניים. רואה הכל מטושטש.

חודשים שהוא מנסה להוכיח את עצמו מחדש. גורם לי להתאהב בו מחדש.
החיבוק שלו. החיבוק שמדביק מחדש.
הלב שלי הוא אולי זכוכית, אבל זכוכית קסומה.
זכוכית ברת תיקון. תיקון של אהבה.
אני אוהבת אותו. FUCK IT.
"בבקשה, אל תשבור אותי שוב. אל תשבור אותו שוב," אני מתחננת.
"את מי?" הוא שואל.
"את הלב שלי."
"בחיים לא!" הוא מתחיל. "לא הבנתי מה אני מחזיק ביד. לא הבנתי את האוצר שיש לי ביד. אבל עכשיו אני מבין. ואני עוטף אותו באהבה שבחיים לא תסדוק אותו שוב," הוא מסיים בנשימה חזקה ואני קופצת עליו. מחבקת אותו חזק והוא מסובב אותי כאילו הזמן נעצר. שפתיו מוצאות את שלי ואנחנו היחידים בעולם.
"אני אוהב אותך," הוא לוחש לשפתי.
"אני אוהבת אותך," אני אומרת בין הדמעות. בין דמעות האושר שלי.
הוא שלי!
בבקשה, בבקשה. אל תשבור אותו שוב.