הוא

הנשיקה האחרונה

אני לא זוכרת מתי הייתה הנשיקה האחרונה שלנו.
אני לא זוכרת מה אמרנו אחד לשנייה, מה לבשנו, כמה זמן זה ארך.
אני לא זוכרת את הנשיקה האחרונה שלנו כי אף פעם לא חשבנו שהיא תהיה האחרונה.
חשבנו שיהיו עוד, חשבנו שיהיה לנצח עד שהיא הגיעה. הנשיקה האחרונה שלנו, בלי שידענו אבל היא כבר הייתה שם.

אני כבר לא זוכרת את חמימות שפתיך עלי ואת טעמך, אני רק זוכרת שאהבתי אותן, את הנשיקות שלנו.
את הראשונה, את השנייה, את השלישית וכל אחת עד האחרונה, גם אם לא ידעתי שהיא תהיה האחרונה.
ופה נשברים.
אני לא יכולה להוציא את הזיכרון שלי מהראש למרות שאני לא זוכרת מאה אחוז, אבל אני עדיין זוכרת. אני זוכרת שהרגשתי טוב, גם בנשיקה האחרונה שלנו, למרות שלא ידעתי שהיא תהיה האחרונה. אני זוכרת במעורפל שחייכתי, שהתרגשתי.

אתם יודעים למה אני לא זוכרת את הנשיקה האחרונה שלנו?

כי אנחנו לא חושבים שהפעם האחרונה שלנו היא הפעם האחרונה, חשבנו שיהיו עוד, חשבנו שיהיה לנצח... אבל... אין לנו, ואז לא נתתי חשיבות גדולה לנשיקה האחרונה שלנו... כי לא ידעתי שהיא תהיה האחרונה.