הוא

ערב רגיל איתו

היי כולם, עבר זמן אבל הנה קטע חדש אז תהנו:)
״בייבי, פיצה?״ הוא שואל אותי ואני מרימה את העיניי מהספר שאני קוראת.
״מה?״ מבולבלת, מה היא אמר? לא התרכזתי בו.
״שאלתי אם את רוצה פיצה?״ הוא חזר וצחק.
״אהה, כן בטח,״ אמרתי וחזרתי לספר. וואו, פשוט עולם במלואו!
׳והוא מחזיק לה את היד, מקרב לשפתיו ומשתיל שם נשיקות קטנות...׳
״מעניין הספר?״ הוא שואל כשהוא נתיישב על ידי.
״וואו, כן. עולם במלואו...״ אני מנסה להסביר את הרגשתי. ממשיכה עוד לקרוא אבל מרגישה את מבטו עלי. אני מרימה מבט ורואה את הניצוץ בעיניו.
״למה אתה מסתכל עלי ככה?״ אני שואלת וצוחקת.
״לראות אותך קוראת... פשוט מדהים. את עושה פרצופים,״ הוא מחייך.
״פרצופים?״ אני מחזירה לו חיוך והוא מתקרב אלי ומנשק נשיקה קטנה על שפתי.
״הזמנת את הפיצה?״ אני שואלת, מנסה להחליף נושא.
״כן, למרות שאני לא רוצה שתפסיקי לקרוא, לראות אותך ככה...״ הוא נאנח במילותיו.
״כל ערב אני קוראת ואתה יושב פה ומביט בי בגלל הפרצופים שלי?״ אני מרימה גבה.
״כל פרצוף שלך הוא עולם במלואו...״ הוא מחכה את טון הדיבור שלי כשאמרתי שכל ספר הוא עולם במלואו ואני צחקתי והתקרבתי אליו, נשענת עליו וממשיכה לקרוא. דפיקה על הדלת נשמעת ואהובי מזיז אותי כדי לפתוח את הדלת.
״תודה רבה,״ אני שומעת את אהובי אומר ונכנס לסלון עם מגש הפיצה.
״אוכל,״ הוא אומר החיוך אלי. מקפלת את קצה העמוד של הספר וסוגרת אותו.
״למה את לא משתמשת בסימניה?״ הוא שואל אותי כשהוא מתיישב עם המגש לידי על הספה.
״כי אני שונאת סימניות, הן לא נוחות. זזות או נופלות. דפים לא נופלים,״ אני מסבירה.
״עדיף להרוס את הספר?״ הוא מגיש לי משלוש פיצה.
עושה את עצמי חושבת על זה ומהנהנת.
״את משהו...״ הוא אומר ונוגס במשולש הפיצה, אני מיד אחריו.
אחרי משלוש וחצי אני נאנחת על הספה.
״וואו... אני מפוצצת,״ אני אומרת.
״אכלת רק משולש ורבע,״ הוא אומר ונוגס במשולש השלישי שלו.
״משולש וחצי,״ אני מתקנת אותו והוא צוחק.
״את אוכלת כמו ציפור,״ הוא אומר ומנגב את פיו במפית.
״אני לא,״ אני מתווכחת איתו.
״את כל כך כן,״ הוא אומר ומקרב אותי אליו, נכנסת לחיבוק שלו.
״זה כיף,״ הוא אומר.
״מה?״
״לשבת פה איתך, כמו בכל יום רגיל. להתווכח איתך ולצחוק איתך או עלייך, לאכול סתם אוכל,״ הוא אומר.
״כן, חיים רגילים,״ אני מחייכת.
״אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו?״ אני ממלמלת.
״היום ששינה לי את החיים,״ אני שומעת את החיוך שלו בקולו.
״עשית את זה בכוונה,״ אני צוחקת מהזיכרון הנפלא.
״לא נכון. מה לעשות שאת מגושמת?!״ הוא מחייך.
״מגושמת?! לא היית צריך...״ אני מתחילה והוא קוטע אותי בשפתיו. מנשק אותי חזק, לשונו נכנסת לפי ואני מסתובבת ככה שאהיה מולו. ידי עולות מיד לשערו.
״לא משנה מי התחיל, העיקר שזה הוביל אותנו לרגע הזה,״ הוא אמר לשפתי.
״אתה מנסה לחמוק מהאשמה?״ אני צוחקת.
״אני מנסה לגרום לך להרגיש יותר טוב עם באשמה שלך,״ הוא אומר ואני מנשקת אותו.
״זה באמת מושלם,״ אני אומרת כששפתי על שפתיו.
״ להפיל אשמה אחד על השני?״ אומר כלא מבין.
״לא, החיים שלנו,״ אני מרימה אליו מבט ועיניו נצרבות בעיני. רואה את הלהט שבעיניו.
״אין לך מושג על כמה,״ הוא אומר ומרים אותי לכיוון החדר שינה תוך כדי שהוא מנשק אותי שוב.
׳שכל יום כזה יהיה לנו לעולמים,׳ אני מאחלת לנו בלב. ממשיכה לנשק אותו, את אהובי, שלי ורק שלי כמו שאני שלו ורק שלו...